אמצע הדרך

"הצוק האדום"

כל מי שתהה לאן נעלם אלוהי האקשן ההונג קונגי ג'ון וו ("עימות חזיתי") ישמח לגלות כי הוא חי ובועט, ושהוא היה עסוק בשנים האחרונות בבימוי ההפקה היקרה ביותר שאי פעם צולמה בסין. אקסטרווגנזת המלחמה התקופתית חסרת המעצורים הזו לא נותנת לתחלואים הסטנדרטיים של סרטי הז'אנר האמריקאים, קרי רומנים מאולצים או סיפורי חניכה טרחניים, לעצור אותה, ומתרכזת בהגשת סצנות המונים וירטואוזיות שעוד לא נראו כמותן. תיאורו של קרב מכריע שהתרחש במאה השלישית לספירה במקום בשם הצוק האדום משמש עבור וו כטריגר לסרט גרפי במיוחד, בו הוא עושה לז'אנר הקרבות ההיסטוריים מה שעשה בשנות התשעים לסרטי אקשן ביצירות מופת כמו "הרוצח" ו "Hard Boiled". פראייר מי שמחכה לד-וי-די.

"עדיין מתהלכים"

אחת הסיבות הכי טובות לבקר בפסטיבלי קולנוע היא ההזדמנות לצפות בסרטים מאופקים ואיטיים דוגמת סרטו החדש של הירוקאזו קורה-אדה בחברת קהל אוהד שלא מתחיל להתפתל בכיסאו אם שום דבר אינו קורה. סרטו הרביעי של הירוקאזו הוא דרמה משפחתית, שעוקבת אחר התמודדותה של משפחה יפנית עם שכול במפגש משפחתי הנערך לרגל יום השנה למות הבן הבכור, ומצליחה לשרטט ניואנסים קטנטנים של מערכות יחסים דרך תזוזות של מילימטרים בשרירי הפנים של השחקנים . הירוקאזו, שלכד את תשומת הלב הבינלאומית לפני קצת יותר מעשור עם יצירת המופת המיסטית "החיים שאחרי", שסיפקה, כפי שמשתמע משמה, גרסה פילוסופית ומקורית למתרחש בעולם הבא, והמשיך לעבוד מאז בפרופיל גבוה למדי, לוקח בסרטו הרביעי כמה צעדים אחורה. כמו בקלאסיקה "סיפור טוקיו" של יסוז'ירו אוזו הגדול, גם בסרט זה מציג הבמאי את היחסים בין הדורות כטעונים וקשים, אך בניגוד למלנכוליות הגורפת של אוזו, הירוקאזו מצליח לשלב בסרט נימה סנטימנטלית, ובסופו של דבר, אופטימית.

"דונג"

דרמה נוספת, אם כי הפוכה לחלוטין באסתטיקה שלה, מגיש אנדרו בוז'לקי, שגרירה הבולט ביותר של קבוצת הקולנוענים האמריקאים הצעירים המקוטלגים תחת הכותרת הטרנדית "Mumblecore". ואכן, גיבורי הסרט, נציגיו של מעין דור איקס חדש, ממלמלים דיאלוגים בסצנות מאולתרות למחצה וללא תסריט קונבנציונלי (כזה הכולל דיאלוגים וסיפור), אבל מצליחים בכל זאת, פה ושם, להצחיק ולרגש. ה"עלילה" עוקבת אחר ג'יני, מנהלת חנות לבגדי יד שניה שמרותקת לכיסא גלגלים, ואחר חשדותיה בשותפתה לעסקים, שמתכננת לתבוע אותה. לו ג'ון קסוואטס היה חי, הוא לבטח היה גאה בסרט שמחייה את מורשתו הקולנועית בצורה אדוקה כל כך. סרט דוגמה אמריקאי? במידה מסוימת. מצלמות כתף דיגיטליות ושחקנים לא מקצועיים בהחלט נוכחים, אבל את הסבל והגרוטסקה המאפיינים את המקבילות האירופאיות משאיר בוז'ולסקי לקולגות בעברו השני של האוקיינוס האטלנטי.

"Away We Go"

בהתאם לאופנה אותה התחיל ג'ונתן דמי עם "רייצ'ל מתחתנת" מגיש גם סם מנדז סרט שנראה כמו אינדי לכל דבר, אבל בניגוד לדרמה המתוחכמת של דמי, סרטו החדש של מנדז לא מספק את הסחורה. אפקט עץ הבונזאי המאפיין סרטים קטנים ודלי תקציב אותם מביימים במאים הוליוודיים ידועי שם גורם לסרט הזה להראות קצת מגוחך, ולמרות כמה בדיחות טובות (שמופיעות כולן, ללא יוצא מן הכלל, בטריילר), והופעת אורח משעשעת של אליסון ג'ני (סי.ג'יי מ"הבית הלבן" בשבילכם), הצפייה בו משמימה למדי. לא ברור בדיוק מה גורם לצמד הבוהמיינים ה"מגניבים" בהם מתעסק הסרט לקטר כל הזמן, מוזיקת פולק מעצבנת מכסה כל פיסת פסקול פנויה, והאיזון בין הדרמה לקומדיה לא עובד. מנדז מוכיח שוב כי הקרדיט על "אמריקן ביוטי" שייך בעיקר לתסריטאי אלן בול, וכי לו עצמו כבמאי אין יותר מדי להציע.

"נימפה"

לא בדיוק סרט אימה, אבל גם לא בדיוק שום דבר אחר, סרטו החדש של ילד הפלא של הקולנוע התאילנדי פן אק ראטאנארואנג מתחמק מכל הגדרה סטנדרטית וכתוצאה יוצר תחושה לא ממוקדת ולא מספקת. שוטים ארוכים של היער האפל בו מסתובב הגיבור נופ, צלם מקצועי, מקבלים כמות יפה של זמן מסך, ואמורים להעביר את תחושת המשיכה המשונה, כמעט מינית, אותה הוא חש לעצים שסביבו. הנימפה, מעין רוח רפאים שחיה בתוך עץ עתיק, מופיעה, נעלמת וסוחפת אחריה את נופ, שמשאיר אחריו כשהוא נעלם לתוך היער את אשתו הבוגדנית, אכולת ייסורי המצפון, לחפש אותו ביערות. נשמע כמו גרסה ארטיסטית ולא מפחידה ל"פרוייקט המכשפה מבלייר"? לא במקרה. אבל מצד שני השוטים הארוכים, הסימבוליקה והנטורליזם מסמנים דווקא את אנטוניוני כמקור השראה פוטנציאלי. מומלץ לחובבי חידות קולנועיות בלתי פתירות בלבד.