קשור אותי, אהוב אותי
המבקרים בקאן לא נפלו מהכסא, אבל "חיבוקים שבורים" מחזיר את פדרו אלמודובר לחום האנושי ולקלילות שאפיינו את סרטיו הראשונים וגורם לנו להמשיך להתמסר לו ולכוכבת הנפלאה שלו, פנלופה קרוז. יואב אברמוביץ' חיבוק דב
פסטיבל קאן האחרון עורר התרגשות רבה בקרב קהל חובבי הקולנוע, בגלל אסופה מרשימה ונדירה של סרטים של במאים ותיקים ומוערכים: קוונטין טרנטינו, לארס פון-טרייר, מיכאל האנקה ועוד. בסופו של דבר, למרות כל הציפיות, הקונצנזוס הביקורתי היה שמרבית הבמאים אכזבו. חלקם ביימו סרטים טובים, חלקם ביימו סרטים סתמיים וחלקם ביימו סרטים מזעזעים (במיוחד פון-טרייר, שזכה לביקורות נדירות באכזריותן), אבל רוב המבקרים טענו שמפסטיבל זה לא יצאה יצירת מופת קולנועית שתיזכר לדורות.
בין הבמאים הידועים שסרטם החדש הוקרן בקאן, היה גם פדרו אלמודובר. סרטו, "חיבוקים שבורים", הוקרן ולא עורר התרגשות רבה, בוודאי לא כמו זו שעוררו סרטים אחרים שלו כמו "הכל אודות אמא" או "לחזור". עם זאת, מדובר בסרט מקסים ומשעשע. זו לא יצירה גרנדיוזית, כמו סרטיו האחרונים והמוערכים של הבמאי, אלא דווקא יצירה שמזכירה את סרטיו המוקדמים (וגם מאזכרת אותם קולנועית במחוות רבות ומגוונות), שהיו קלילים יותר, אך טובים לא פחות.
גיבורו של "חיבוקים שבורים" הוא הארי קיין (לואיס הומר), סופר עיוור של ספרי מתח, שמספר עם תחילת הסרט שיש לו זהות כפולה. בזהותו השנייה, הוא במאי סרטים בשם מתיאו בלנקו, שמסוגל לראות. כשבנה המתבגר של הסוכנת של הארי (בלאנקה פורטיליו) עובר תאונה, הארי נשאר לשמור עליו בזמן החלמתו, ובזמן ההתאוששות מספר לו את סיפור חייו, וכיצר הפך מבמאי בשם מתיאו לסופר עיוור בשם הארי קיין. במוקד סיפור זה מצויה לנה (פנלופה קרוז), וסיפור האהבה היוקד בין השניים. השילוב בין סיפור ההווה לסיפור העבר, ובינם לבין סרט שמצטלם בתוך סיפור העבר, יוצרים מלודרמה סוחטת דמעות, קומדיה רומנטית וסרט מתח – והכל בכרטיס אחד.
לסרט שני יתרונות גדולים: הראשונה היא הרוח האוורירית שנושבת בו, צלולה ומלאת שמחה וחיים, שהייתה חסרה בסרטיו האחרונים והכבדים יותר של הבמאי. בסרטיו המוקדמים, כמו "נשים, נשים" או "קשור אותי, אהוב אותי", היו הומור וצבע רעננים, וסרטו הנוכחי מצליח לשחזר אותם. היתרון הגדול השני הוא פנלופה קרוז. קרוז היא שחקנית גדולה, שאלמודובר גילה למעשה לעולם, והשניים המשיכו לשתף פעולה רבות לאורך הקריירה. ב"חיבוקים שבורים" היא מגיעה לשיא נוסף, ובכל פעם שהיא מופיעה על המסך, הוא נדלק מחדש בכח יופיה וכשרונה. מעבר לרוח החדשה של אלומודובר, קרוז מסייעת בידו להפוך את הסרט לחוויה מענגת של ממש.
הסרט הוא מעין סיכום ביניים של הקריירה העשירה עד מאוד של הבמאי, שלא מפחד לצטט מתוך סרטיו שלו בתוך סרטו החדש. הוא גם פורש באופן ברור ומרתק את ההשפעות הרבות שהשפיעו עליו, והאופן בו התפתח כבמאי. למרות שבקאן לא התלהבו מ"חיבוקים שבורים" כמו מסרטיו האחרים של אלמודובר, זה סרט מהנה ועשיר, שלא נופל מהם.