דונט סטופ מי נאו

בעידן בו אנימציה ממוחשבת משתלטת על כל סנטימטר של פילם הנעשה בהוליווד, בין אם בסרטי אנימציה כמו "עידן הקרח 3" או "וול- אי", ובין אם בסרטי לייב אקשן עמוסי אפקטים כמו "רובוטריקים" או "שליחות קטלנית - התעוררות", מפתיע לגלות שיש אנשים בעולם שעדיין בונים תפאורות מיניאטוריות, מפסלים בובות, ומצלמים סרטים באורך מלא, פריים אחרי פריים, באנימציית סטופמושן. "קורליין", סרטו החדש של הנרי סאליק ("הסיוט של לפני חג המולד"), הוא נצר למסורת מזרח אירופאית ארוכה של סרטי אנימציה למבוגרים, שהתקיימה במקביל למיקי מאוס, באגס באני, אופטימוס פריים ושאר מיני קולגות מצוירים, מאז ומתמיד.

גופות בתנועה

כפי ששמה מרמז, אנימציית סטופמושן נוצרת על ידי צילום עצמים דוממים מספר רב של פעמים, כשבין צילום אחד למשנהו מתבצעים שינויים קטנים, שיוצרים אשליה של תנועה. לא מומלץ לנסות בבית, אלא עם כן יש לכם חיים שלמים לבזבז, ואתם לא כל כך אוהבים את אור השמש. האובייקט המצולם יכול להיות כל דבר, החל בפלסטלינה, בובות, או ציורים, וכלה בבני אדם צמחים ואביזרים שונים, ועל מנת לייצר אשליה של תנועה חלקה יש להזיז אותו 12 פעם עבור כל שניה של זמן מסך.

האנימטור הפולני לדיסלס סטארוויץ', שהתחיל לעבוד בשנות העשרים, היה הראשון שהדגיש את המימד הסוריאליסטי של הטכניקה והמציא את האווירה המסויטת משהו שמזוהה עם הז'אנר. סטארוויץ', שהתחיל את דרכו כבמאי סרטי טבע, נתקל בבעיה כשניסה לצלם קרב בין שני חרקים – כשהוא כיוון אליהם את התאורה, כיאה לחיות לילה טובות, הם הלכו לישון ופסקו מלחימה. סטארוויץ' מצא פיתרון יצירתי לבעיה. הוא השתמש בשני חרקים ללא רוח חיים, ושיחזר את הקרב באנימציה. התוצאה היתה כה משכנעת עד שסטארוויץ' זנח את מקצועו והתחיל לעבוד באופן בלעדי כאנימטור שמתמחה בסרטים בהם מככבים חרקים שנפטרו זה מכבר. לחרקים אלו הוא היה מדביק רגליים גדולות יותר עם שעווה, ועם הזמן גם התחיל לעבוד עם בובות, לבנות תפאורות, ולייצר סיפורים שלמים וקוהרנטיים בסטופמושן, דבר שהיה חדשני באותה תקופה.

בית הבובות

בזמן שאנשים כמו וולט דיסני ודייב פליישר השתלטו לאט ובביטחון על נישת הסרטונים המצוירים לילדים, ובמקביל גילתה הוליווד את האפשרויות של שילוב אנימציית סטופמושן בסרטי לייב אקשן על מנת לייצר אפקטים מיוחדים משכנעים יותר (ע"ע "קינג קונג"), הלך והתפתח באירופה דור שלם של אנימטורים, תלמידיו של סטארוויץ', שהיוו המשך ישיר למסורת תיאטרון הבובות המפותחת של אירופה, ויצרו אנימציית בובות בסטופמושן. בין הבמאים הללו ניתן למנות את יירי טרנקה, חלוץ האנימציה הצ'כית, את הגרמני אוסקר פישינגר, את הרוסי אלכסנדר פטושקו ואת הבמאי ההונגרי ג'ורג' פאל, שהפך בהמשך דרכו לבמאי סרטי מד"ב בארה"ב.

הצד האפל של האנימציה

בשנות השישים והשבעים, אחרי שנים של תוכניות טלוויזיה לילדים בהן אשליית התנועה הייתה עלובה עד לא קיימת, שיצרו לאנימציית הסטופמושן תדמית של טכניקה מיושנת ופרימיטיבית, החל דור חדש של במאים צעירים לממש את הפוטנציאל הניסיוני שהיה קיים בעבודות של סטארוויץ' ותלמידיו. הבולט מביניהם היה כמובן הגאון הצ'כי יאן שוונקמאייר, שממשיך לעשות סרטים עד היום. שוואנקמאייר היה הראשון שניצל את המדיום ליצירת עבודות שאפתניות יותר, בהן הוא ניצל את האספקט הלא טבעי של המדיום לטובת יצירות אמנות אישיות וקודרות.

שוואנקמאייר, אמן סוריאליסט שהתחיל לייצר סרטי אנימציה קצרים בשנת 64', השתמש בסטופמושן על מנת להפיח חיים בעצמים, מאכלים ואביזרים יומיומיים, ולגרום להם להראות משונים, מפחידים וזרים. בשילוב עם תפאורות של בניינים מתפרקים, שימוש פסיכדלי בפס הקול, והנושאים הביזאריים של סרטיו, יצר שוואנקמאייר בסרטים כמו "אליס" או "פאוסט" תמונת מראה מעוותת לחלוטין של צ'כוסלובקיה. ממשיכי דרכו לא אחרו להופיע. שניים מהידועים יותר, שלקחו את הסגנון האפל שלו ושיכללו אותו, הם ולסטה פוספיסילובה ויירי ברטה.

בשנות השמונים, בזמן שהעולם כולו נהנה מסטופמושן גרסת הוליווד בסרטים כמו "רובוקופ" או "שובו של הג'די", היו עסוקים האחים קוואי ביצירת עולם סטופמושן מפחיד ומאיים משלהם. התאומים האמריקאים, שחיים ועובדים בלונדון, שילבו בובות קטועות איברים, תפאורות אפלוליות ומוסיקה מעיקה ומשונה בסרטיהם נטולי הדיאלוגים. סרטם הידוע ביותר נקרא "רחוב הקרוקודילים". בנוסף נוצרה תחיה מסוימת של הז'אנר ברשת MTV, שיצרה במה חדשה לחלוטין לעבודות אנימציה מסוג זה, בין אם בקליפים (סלדג' האמר של פיטר גבריאל בין השאר), מעברונים (עבודות מוקדמות של הנרי סאליק בין השאר) או סדרות של ממש (סלבריטי דת' מאטץ').

הסיפור שאינו נגמר

שהפיקו סרטי סטופמושן ארוכים, המבוססים על סיפור, שניתבו את ההשפעות הברורות של שוואנקמאייר, האחים קוואי, ודומיהם ושילבו אותם בסרטים פופולריים. בבריטניה, היה זה ניק פארק, היוצר זוכה האוסקר של סרטי "וואלאס וגרומיט" ושל הסרט "מרד התרנגולים", ובאמריקה היו אלה טים ברטון והנרי סאליק, ששיתוף הפעולה ביניהם הניב את הסרט "הסיוט שלפני חג המולד".
טים ברטון, שידוע כבמאי חובב קאמפ עם משיכה לגותיקה ולמקבריות, התחיל את דרכו הקולנועית בשנת 1982 בסרט סטופמושן קצר בשם "וינסנט", שהיה מושפע בברור מהאנימטורים המזרח אירופאים, אבל ניחן בהומור ובסיפור נחמד ומובן, שהפריד אותו מהם, והפך אותו לנגיש יותר.

ברטון ביסס את התסריט לסרט "הסיוט שלפני חג המולד" על פואמה קצרה שכתב אותה הוא יעד במקור לספר ילדים. מכיוון שברטון עצמו היה עסוק בהכנות לקראת צילומי "באטמן" הוא החליט להישאר בהפקה על תקן מפיק בלבד והנרי סאליק, אנימטור של דיסני לשעבר שעבד כפרילנסר בקליפורניה באותה תקופה, התבקש להשתלט על תפקיד הבמאי. "הסיוט שלפני חג המולד" היה הפעם הראשונה בה אולפן הוליוודי גדול (דיסני) מפיק סרט אנימציית סטופמושן באורך מלא. עלילת הסרט, שתארה עולם דמיוני ואפלולי בו נלחמים אנשי הלואין עם אנשי חג המולד, נתפסה על ידי דיסני כמתאימה לקהל מבוגר, אבל פנתה בסופו של דבר גם לקהל של ילדים צעירים יותר. המבוגרים נהנו מהעיצוב המתוחכם והאווירה הגותית, והילדים מהאנימציה, הדמויות והסיפור, כמו גם מהשימוש בטרמינולוגיה של החגים האמריקאים האהובים.

"יש ילדים שאוהבים דברים כאלה ויש ילדים שלא" אמר טים ברטון כשנשאל אם לדעתו "הסיוט שלפני חג המולד" הוא סרט שמתאים לילדים. "מבוגרים הם אלו שנבהלים מסרטים ומחליטים שהם לא מתאימים לילדים בדרך כלל".

ברטון הספיק מאז לביים בעצמו עוד סרט סטופמושן קריר ומלנכולי בשם "חתונת הרפאים", והנרי סאליק, שהפך להיות השגריר העולמי של הז'אנר, יצר את "ג'יימס והאפרסק הענק" ואת "קורליין" החדש, שילוב של אנימציית סטופמושן עם תלת מימד, המבוסס על ספרו של כותב הקומיקס המוערך ניל גיימן. "קורליין" מתאר מעבר של ילדה צעירה לעולם מקביל, על פניו טוב ויפה יותר מאשר העולם האמיתי אבל מתחת לפני השטח הוא רקוב ומפחיד. כל המרכיבים של אגדה משונה ומסתורית מרמזים כי גם הפרק הזה בהיסטוריה של הסטופמושן עומד להתאפיין בשרידים של המסורת המזרח אירופאית האפלה והמפחידה. "המפיקים פחדו שהסרט לא מפחיד מספיק בשביל מבוגרים ומפחיד מדי לילדים, אבל לי ולניל היה ברור מההתחלה שזה יתאים לשתי קבוצות הגיל, למבוגרים ולילדים אמיצים" הסביר סאליק בראיון ל-Movieretriever.com. "כל ילד אוהב הפחדה טובה, ואנימציית סטופמושן תמיד מפחידה יותר כי היא לא מצוירת, היא אמיתית".