אם אין גן עדן

עד לפני כמה שנים, סם ריימי היה במאי שידוע בעיקר בקרב חוג מצומצם של שוחרי סרטי טראש. ריימי התמחה בסרטי אימה מוקצנים, מהסוג שהפחד והגועל מעורבבים בהם עם מנה נדיבה של הומור חולני.

בקיצור, סרטים כל כך גרועים (עם קריצה), שהם כבר טובים. סרטו "Evil Dead 2" מ-1987, שנקרא בעברית "מוות אכזרי 2" והופץ בארץ רק בוידיאו, נחשב לשיאו של הז'אנר האזוטרי, ומהווה דוגמה מזהרת לקולנוע אימה זבלי שמומלץ לצפות בה בחדרים עפופי עשן גראס.

ריימי נשלף מתוך אלמוניות יחסית זו אל אור הזרקורים לאחר שביים את "ספיידרמן", אחד מסרטי הקומיקס המצליחים של השנים האחרונות, ואת שני המשכיו המצליחים לא פחות. לכאורה, נראה שהוא אמור להיות מאושר מחיי הפרסום והעושר שהגיעו בעקבות ההצלחה, אך נראה שבכל זאת משהו מדגדג לו. בעוד שהשהייה באור הזרקורים ההוליוודיים בוודאי מתפיחה את כיסיו, כנראה שהיא לא עושה הרבה בשביל הנשמה. אחרת קשה להסביר למה בין "ספיידרמן 3" ל"ספיידרמן 4" (כרגע בהפקה) ו"ספיידרמן 5" (שכבר נמצא בפיתוח מתקדם), הוא פינה זמן מהלו"ז הצפוף בשביל לביים סרט טראשי וזול מהסוג הישן והרע, בשם "קחי אותי לגיהנום".

"קחי אותי לגיהנום" מספר על קריסטין בראון (אליסון לוהמן) בחורה צעירה, חמודה ותמימה, שעובדת בבנק ומסרבת לאשר הארכה שלישית להחזר משכנתא של זקנה צועניה (לורנה רייבר), וכך גוזרת את גורלה של הזקנה לפינוי מביתה. בסרטי אימה, כידוע, מומלץ שלא לעצבן זקנות צועניות (או זקנות באופן כללי), ולאחר שהזקנה הצורחת נגררת מסניף הבנק אל הרחוב היא גומלת לאליסון בקללה מסוג בלתי-נעים במיוחד: במשך שלושת הימים הבאים אליסון תירדף על ידי שד שיתעלל בה בכל הזדמנות, ובסיומם של שלושת הימים הוא יגרור אותה לגיהנום, בו תסבול מייסורי נצח. ארוסה של אליסון (ג'סטין לונג), פסיכולוג במקצועו, משוכנע שהיא הוזה, ובודה את הקללה מדמיונה בעקבות הטראומה שהסב לה המפגש עם הזקנה. השד שמגיע מהגיהנום סבור אחרת.

כמו בסרטיו הקודמים של ריימי, גם כאן לא נפקד מקומו של ההומור החולני. כשהגיבורה נאבקת בזקנה ותוקעת לה סרגל מתכת בגרון, ריימי יודע לשלב צחוק ביחד עם גועל מטריד, ממש כמו בסצינה שבה גופה מתה נופלת ומקיאה ליטרים של קיא ירוק לתוך פיה של אחת הדמויות. השילוב של הומור באימה הוא אמנם גרוטסקי, אך באופן מוזר השניים דווקא משלימים זה את זה. ההומור הוא מעין קריצה של הבמאי שמרגיע את צופים בהדגשה שהדם הוא בעצם רק קטשופ, ומאפשר להם להשתחרר מהמועקה של האימה בצחוק משחרר, לקראת סצינת האימה הבאה.

למרות ש"קחי אותי לגיהנום" לא מגיע לשיאים המצחיקים-מגעילים של "Evil Dead 2", הוא עדיין סרט טראש ראוי, ונראה שחזרתו של ריימי לשורשים גם החזירה עטרה ליושנה. מי שמכיר ואוהב את הסגנון, ייהנה מסרט נאמן לטעם הרע המכוון של הז'אנר שפרח בשנות השמונים. מי שלא מכיר, אבל מוכן להזדעזע ממפגן טראש חסר מעצורים, עשוי לגלות צד חדש ופרוע לבמאי המכובד של סרטי "ספיידרמן".