טור דה פורס

"פועלות עוזבות את המפעל" / האחים לומייר (1895)

האירוע לו ניתן התואר האקסקלוסיבי "הקרנת הקולנוע הראשונה" התרחש ב-28 בדצמבר בשנת 1895 בפריז. בערב ההוא הוקרנה תכנית המורכבת מעשרה סרטונים, כשכל אחד מהם מורכב משוט סטטי אחד באורך פחות מדקה. "הפועלות עוזבות את המפעל" היה הסרט שפתח את הערב ונכנס להיסטוריה כסרט הראשון שאי פעם הוקרן מול קהל תמורת כסף, וכיריית הפתיחה של הקולנוע הדוקומנטרי. כפי ששמו מרמז, הסרטון בן ה-50 השניות עוקב אחר הפועלות שיוצאות ממפעל הצילום של האחים לומייר. למרות הטריוויאליות של הבחירה, כבר בניסוי כלים ראשוני זה ניתן להבחין בכמה מאפיינים בסיסיים של הקולנוע הצרפתי העתידי: בחירת אירוע שגרתי על פני אטרקציה בידורית, בחירה באווירתיות חקרנית על פני מסחריות, וכמובן, מסרים סוציאליסטים חבויים.

"מסע לירח" / ג'ורג' מלייס (1902)

חלוצי הקולנוע האמריקאי, וביניהם אבי העריכה האגדי אדווין פורטר, שפשפו עיניהם בחוסר אמונה כשהם חזו בסרטו של הצרפתי ג'ורג' מלייס, שסיפק הצצה ראשונה לעולמות הקסומים שהקולנוע יכול ליצור. מלייס, מעריץ של הודיני, שהתחיל את דרכו כקוסם, ישב בקהל כשהאחים לומייר הקרינו את "פועלות עוזבות את המפעל", והבין מיד את הכוח של אשליה הקולנועית. תוך ארבעה חודשים בלבד החל מלייס לשלב סרטים אותם צילם בעצמו בהופעותיו. כשניגש לצלם את "מסע לירח" יצר מלייס עבור הסרט אפקטים מיוחדים אותם המציא בעצמו וקטעי אנימציה, והרשה לעצמו להתפרש על פני 14 דקות תמימות (שמתכווצות ל-8 במהירות ההקרנה של היום), אפוס אינסופי במונחים של 1902. דיסולב, הילוך איטי, חשיפה כפולה, מלייס היה האדם שבנה במו ידיו את ארסנל הכלים הקולנועיים הבסיסיים שמשמשים במאים עד עצם היום הזה. בנוסף מכיל "מסע לירח", שנחשב לחלוץ המד"ב בקולנוע, את כל האלמנטים אותם למדנו לזהות עם הז'אנר, כולל קרבות עם חוצנים שמתפוגגים לעשן כשהם נפגעים, סצנת מרדף מותחת, טיסה בחללית, נחיתת אונס בלב ים ואפילו סצנה תת מימית. עד היום, מאה ושש שנים מאוחר יותר, מספק הסרט חוויה קולנועית קסומה ומבדרת.

"הפסקה" / רנה קלר (1924)

כחלק מהטרנד המולטי דיסציפלינארי ששלט בשנות העשרים בצרפת, החליט רולף דה מאר, הכוריאוגרף של להקת הבלט השבדי האגדית, כי בהפסקה בין שני החלקים של הופעתם בפריז ב-1924, יוקרן סרט קצר, ושעל בימויו יופקד רנה קלר. התוצאה היתה האוונגרד בהתגלמותו. לא זו בלבד שבסרט השתתפו מיטב אמני התקופה, ביניהם מאן ריי, אריק סאטי, מרסל דושמפ ופרנסיס פיקביה, קלייר גם התעלם לחלוטין מקיומו של המושג נאראטיב, והגיש רצף דימויים מהפנטים שהקשר ביניהם הוא אסתטי לחלוטין. על ידי שילוב הרצת הסרט אחורה וקדימה במקצבים שונים, יצר קלר יצירת מופת אבסטרקטית לחלוטין אך מהפנטת מכוח של הדימויים שבה. ב-20 דקות של סרט ייסד קלר מסורת קולנועית שלמה שחותרת תחת הקולנוע הקונבנציונלי, ובפירותיה ניתן להבחין ביצירות וידאו ארט, וידאו קליפים וקולנוע ניסיוני עד היום.

"האשליה הגדולה" / ז'אן רנואר (1937)

הסרט לו קרא יוזף גבלס "אויב הציבור הקולנועי מספר אחד" בהחלט מצדיק את התואר. עד היום "האשליה הגדולה" נחשב לאחד משירי ההלל המובהקים ביותר להומניזם ולהרמוניה בין ארצות, מעמדות ועמים. הסרט מגולל את סיפורם של שני טייסים צרפתים, האחד אריסטוקרט (פייר פרסניי) והשני פועל פשוט (ז'אן גאבן), שנלקחים בשבי על ידי הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, וכמו כל שבוי קולנועי טוב מתחילים לחפור במרץ מנהרה שתוביל אותם אל החופש. דרך דמותו של קפטן פון רופנשטיין (אריך פון סטרוהיים), הטייס הגרמני שהפיל את מטוסם של צמד הצרפתים, ומערכת היחסים האמפטית שנוצרת בינו לבין בן מעמדו הצרפתי, חוקר רנואר את התדרדרות המעמד הגבוה באירופה כולה, כמו גם את האבסורד שבמלחמה. טכניקת הצילום החדשנית של רנואר, המתאפיינת בתנועות מצלמה ארוכות ועדינות ודגש על מיזנצנה, היוותה מקור השראה עבור דורות של במאים, ביניהם אורסון וולס, שהסרט הזה היה אחד החביבים עליו. "האשליה הגדולה" היה הסרט הזר הראשון שאי פעם היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר. בסצנה הבאה נאלץ פון רופנשטיין לירות בצרפתי האריסטוקרט, שמקריב את עצמו על מנת שחבריו יוכלו להימלט.

"400 המלקות" / פרנסואה טריפו (1959)

סרטו הראשון של פרנסואה טריפו, שהיה יריית הפתיחה של הגל החדש הצרפתי, מתאר את נעוריו הלא פשוטים של אנטואן דואנל (ז'אן פייר ליאו), המבוססים באופן רופף על ההיסטוריה הפרטית של הבמאי. בשפה קולנועית ישירה ופיוטית, בליווי המוזיקה המרגשת של ז'אן קונסטנטין, עוקב טריפו אחר דואנל הצעיר בזמן שהוא נפלט ממסגרת אחרי מסגרת בדרכו אל חיים של בדידות, ומן הסתם, פשע. בשוט הסיום המפורסם של הסרט, בו קופאת המצלמה על פניו הרציניים של דואנל המביטים הישר אל הצופים, מצליח טריפו להגיד בתמונה אחת את מה שאין להגיד באלף מילים. על פני השטח הסרט אינו ניחן בחדשנות ובברק של הפקות נוספות מאותה השנה בהן שברו אנשים כמו ז'אן לוק גודאר ואלן רנה את כל הכלים האפשריים של הקולנוע, אבל ההיסטוריה הוכיחה כי הפשטות, הדיוק וההבנה הדרמטית העמוקה של טריפו היו מקור השראה לכמה מהחדשנים הגדולים ביותר. טריפו יצר בהמשך הקריירה שלו סרטים נוספים בהם גילם ז'אן פייר ליאו את אנטואן דואנל המבוגר.

"לחיות את חייה" / ז'אן לוק גודאר (1962)

עוד רגע מכונן בהיסטוריה של הגל החדש הצרפתי הוא סרטו השלישי של גודאר, בו מככבת אשתו דאז אנה קארינה. בסרט זה גודאר התחיל את הרומן הארוך שלו עם הפוליטיקה המרקסיסטית ברצף תחבולות הזרה ברכטיאניות שנועדו להפנות את תשומת הלב של הצופה לאמצעי המבע הקולנועיים. במהלך הסרט, המתאר את התדרדרותה של שחקנית מובטלת לזנות, מצלם גודאר דיאלוג שלם מגבם של השחקנים המדברים, מחדיר כתוביות בהן הוא מסביר מה עומד לקרות על מנת למנוע הפתעה, ומדריך את שחקניו לדבר למצלמה על מנת לשבור את מוסכמת הקיר הרביעי. כל הסרט מתנהג כמו צעצוע מלאכותי שנועד להעביר מסר. אבל הזרה או לא הזרה, קשה שלא להתאהב בשחקנית הראשית ולחוש אמפטיה כלפיה, ולמרות המיליטנטיות של גודאר הוא לא מצליח להדחיק את הרגישות שלו, ואת החוש האסתטי המפותח בו ניחן. בסצנה הבאה אפשר לראות בבירור מי לימד את טרנטינו איך להרקיד ברונטיות עם פוני.

"אשתקד במריאנבד" / אלן רנה (1961)

אלן רוב גרייה כתב את התסריט לסרטו האניגמטי של אלן רנה, חידה קולנועית אותה ניסו לפצח אינספור תיאורטיקנים במהלך השנים. הסרט מתרחש באחוזה מפוארת בה מתארח הגיבור הקרוי איקס. קולו של איקס חוזר שוב ושוב בווייס אובר על אותם המשפטים, בהם הוא פונה לאורחת בשם איי, ומזכיר לה דברים שקרו במאריאנבד בשנה שעברה. רומן, אהבה, אלימות. איי מכחישה אבל בכל זאת מתעקש איקס שהם אכן נפגשו, ושהם אף קבעו להיפגש שנה מאוחר יותר, כלומר עכשיו. אבל הסרט לא מספק תשובות לשאלות אותן הוא מעלה. הוא פשוט חוזר שוב ושוב על אותם המשפטים בזמן שהמצלמה של הצלם סשה וירניי חולפת על פני גנים קסומים, חדרים מפוארים, אנשים מגונדרים, ואז חולפת על פניהם שוב. סוריאליזם קולנועי במיטבו.

"דליקטסן" / ז'אן פייר ז'נה ומארק קארו (1991)

בסרט ביכורים מרשים במיוחד יצרו צמד הבמאים ז'אן פייר ז'נה ומארק קארו שעשוע סגנוני אלגנטי ביותר שנראה כמו שילוב בין "הדייר" ל"ברזיל". בעתיד אפל וקודר מתקבל ליצן מובטל לעבודה בבניין מתפורר שמאוכלס בטיפוסים אקצנטריים ומשונים. בזמן שהעובד החדש מפתח מערכת יחסים רומנטית עם בתו של בעל הבית מתגלה האמת הנוראית: המחסור במזון דרדר את הדיירים לקניבליות והישועה תגיע רק מצדה של מחתרת צמחונית קיקיונית. זוויות הצילום הלא שגרתיות, עיצוב הדמויות ההזוי והתפאורות הקלאוסטרופוביות ללא ספק הכינו את הקרקע לסרטיו המאוחרים יותר של ז'נה, ביניהם "אמלי" ו"עיר הילדים האבודים".

"בלתי הפיך" / גאספר נואה (2002)

לא פחות מ-200 צופים קמו ועזבו את אולם הקולנוע בהקרנת הבכורה של "בלתי הפיך" בפסטיבל קאן, אחד הסרטים המעיקים והקשים לצפיה ביותר שנעשו. בסרטו השנוי במחלוקת יצר גאספר נואה מבנה זמנים הפוך. העלילה מחולקת לשוטים ארוכים, כשהשוט האחרון מבחינת סדר האירועים מופיע ראשון, ואחריו זה שלפניו וכך הלאה. אבל למרות שההיפוך המכוון של העלילה בהחלט מבלבל, הסיבה העיקרית בעטייה התבצעה ההגירה ההמונית אל מחוץ לאולם ההקרנה היתה לבטח סצנת האונס הריאליסטית והארוכה להחריד, בה משתתפת מוניקה בלוצ'י, וסצנת הרצח המזעזעת הפותחת את הסרט. אפשר לאהוב את הסרט הזה ואפשר לשנוא אותו אבל לא ניתן להתכחש לחדשנות שלו ולרוח הניסיונית שנושבת במפרשיו.

"בין הקירות" / לורן קאנטה (2008)

בשנה שעברה הוכיח לוראן קאנטה כי הקולנוע הצרפתי עוד לא אמר את המילה האחרונה בדרמה נוקבת שמבקרת בחריפות את מערכת החינוך הצרפתית. רובו המוחלט של הסרט מתרחש בין כתלי כיתה סטנדרטית בבית ספר ממלכתי בו רוב התלמידים שייכים לחתך סוציו אקונומי נמוך, וחוקר את הדינמיקה בין המורה לתלמידים שמובילה את התלמיד הגרוע בכיתה להיפלט מהמערכת החינוכית. כמיטב המסורת של הקולנוע הפוליטי האירופאי מופיעים בסרט שחקנים לא מקצועיים בתפקידי התלמידים, ואת המורה עצמו משחק מורה אמיתי (פרנסואה בגדו), שאף כתב את הספר עליו מבוסס הסרט. נדירים המקרים בהם הקו בין המציאות לבין הדרמה דק כל כך. הסרט חושף את הבטן הרכה של החברה הצרפתית, ומביט בגובה העיניים בבעיה שהיומיומיות שלה רק גורמת לה להיות חמורה יותר. הביקורת לא התעלמה מהישגו המרשים של קאנטה וב-2008 היה "בין הקירות" הסרט הצרפתי הראשון שזכה בדקל הזהב מזה 21 שנים.