אל תסתכל בקאן קאן

בעיני רבים, בין אם בתעשיית הקולנוע האמריקאי ובין אם מחוצה לה, פרס דקל הזהב המוענק בכל שנה בפסטיבל קאן הוא הכבוד הגדול ביותר בו סרט יכול לזכות. בניגוד לאוסקר, הטפיחה העצמית על השכם שהתעשייה ההוליוודית נותנת לעצמה מדי שנה, בו זוכים בפרסים הסרטים הכי "נכונים" והבמאים הכי "מכובדים", בקאן המטרה המוצהרת היא לעודד איכות.

קאן היא המקום בו אנימציה ממוחשבת ומאנישוטס אינם משחקים תפקיד. סרטים קטנים ונטולי תקציב, סרטים קשים לעיכול ואלימים, סרטים בעלי מסר פוליטי חריף או סרטים איטיים ומונוטוניים, כל עוד הם מקוריים וטובים, מקבלים צ'אנס שווה גם לצד במאים מוכרים וותיקים או הפקות מתוקצבות. מכיוון שכל סרט שזוכה בפרס דקל הזהב הופך כמעט מיידית לקלאסיקה מתוקף זכייתו, ניסיון לבחור מבין חתני הפרס את הראויים והטובים ביותר נידון לכישלון, ולכן הרשימה הבאה אינה מתיימרת לעשות זאת, אלא רק להצביע על כמה מהבחירות המרשימות ביותר של שופטי הפסטיבל, שנראות מוצלחות יותר ויותר ככל שהזמן חולף.

"האדם השלישי" (1949)

שלוש שנים לפני שזכה אורסון וולס בעצמו בגרנד פרי של הפסטיבל (שמו הקודם של דקל הזהב) עם הסרט "אותלו", הוא השתתף כשחקן בסרטו המופתי של קארול ריד שנחשב לאבן דרך בתולדות הפילם נואר. בסרט, שנכתב על ידי הסופר גראהם גרין, מגלה סופר אמריקאי כי חברו הכריזמטי (וולס) אותו הוא מחפש ברחבי וינה הפך לפושע חסר מוסר. ב-1999 הכריז מכון הקולנוע הבריטי על הסרט כעל הסרט הבריטי הטוב ביותר שנעשה אי פעם.

"יצרים" (1967)

סרט הארטהאוס האולטימטיבי, והסרט הראשון בתולדות הקולנוע בו נראה עירום נשי פרונטלי, היה הסנסציה של פסטיבל קאן 1967. השילוב של צבעוניות סוחפת, ניכור, לונדון של שנות השישים, עולם הדוגמנות הסקסי ועלילת המתח הפילוסופית אותה הגה הסופר חוליו קורטאזאר היה תערובת ששופטי קאן לא עמדו בה, והם נפלו שדודים לרגלי הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני. בסרטו דובר האנגלית הראשון, הוכיח אנטוניוני כי גם עם עלילה שנלחמת נגד כל הגיון פנימי שקיים בה ומחוסרת דיאלוגים כמעט לחלוטין ניתן לייצר סרט מבדר ומרגש.

"אפוקליפסה עכשיו" (1979)

בין הבמאים המעטים שזכו בדקל הזהב פעמיים אפשר למנות את האחים דרדן, שואי אימאמורה, אמיר קוסטוריצה ופרנסיס פורד קופולה, ש"אפוקליפסה עכשיו" שלו זכה בפרס בשנת 79', חמש שנים בלבד לאחר סרטו "השיחה", שזכה גם הוא. "היתה לנו גישה ליותר מדי כסף, יותר מדי ציוד, ולאט לאט איבדנו את שפיות דעתנו". זה היה המשפט בו השתמש קופולה כדי לתאר את תהליך הצילומים המפרך של סרט המלחמה המונומנטלי שלו במסיבת העיתונאים שהתקיימה לאחר הפרמיירה בקאן, בה הסרט הימם את השופטים, שהחליטו לחלק את דקל הזהב באותה שנה בינו לבין "תוף הפח" של פולקר שלנדורף. בפסטיבל קאן השנה קופולה מציג סרט חדש שלו, הראשון מזה שנים המבוסס על תסריט פרי עטו.

"סקס שקרים ווידאוטייפ" (1989)

ב-1989 אחרי עשור של זכיות חוזרות ונשנות של סרטים זרים, פתח סרטו של סטיבן סודרברג בשלישיית זכיות אמריקאיות עוקבות שסימנה דור חדש של אינדי אמריקאי. לצד דיוויד לינץ', האחים כהן, וקוונטין טרנטינו, יצרו במאים אלו את השפה הקולנועית הפוסט מודרנית שהגדירה את הקולנוע של שנות התשעים. מדהים להשוות את הדרמה המינורית ודלת התקציב של סודרברג לאקסטרווגנזות הוליוודיות דוגמת "אושן 11" אתן הוא מזוהה היום, אבל כבר אז היה ברור כי יש לו גישה רעננה לחלוטין לדרמה ויד קלה על המצלמה. מדובר ללא ספק באחד מסרטי הביכורים המרשימים שנעשו מעולם.

"לב פראי" (1990)

בעוד המבקרים האמריקאים מנסים לעכל את חזונו החולני של דיוויד לינץ' כפי שהוא מנוסח ב"לב פראי", שהפך עם הזמן לקלאסיקה גם באמריקה, בקאן הוא קיבל מיידית את הכבוד הראוי לו וזכה בדקל הזהב. הערבוביה הפסיכדלית של הקוסם מארץ עוץ וסרטיו של אלביס פרסלי בשילוב עם האלימות הבוטה של הסרט הפכו אותו לחוויית צפייה מערערת אם כי סוחפת, שהיוותה הכנה לקראת יצירות המופת המאוחרות יותר של לינץ' דוגמת "טווין פיקס" ומאלהולנד דרייב".

"בארטון פינק" (1991)

סרטם הרביעי של האחים כהן, שנחשב בעיני רבים לגדול הישגיהם, עוקב אחר מאמציו של תסריטאי לסיים את סרט האיגרוף אותו הוא נשכר לכתוב בעודו מסוגר בחדר מלון מתפרק. הפרמיירה של הסרט, שהתרחשה בפסטיבל, כל כך הרשימה את חבר השופטים שבראשו עמד רומן פולנסקי עד כי הוא החליט להעניק לסרט בנוסף לדקל הזהב גם את פרס השחקן הראשי (לג'ון טורטורו) ואת פרס הבימוי, מקרה נדיר ביותר בעקבותיו שונו חוקי התחרות לצמיתות על מנת לא לאפשר לסרטים לזכות ביותר משני פרסים.

"ספרות זולה" (1994)

הקרנת הבכורה של "ספרות זולה" התקיימה בפסטיבל קאן 94', בו עוטר הסרט בדקל הזהב. שופטי פסטיבל קאן, ובראשם קלינט איסטווד, הוכיחו את עצמם על ידי זיהוי מוקדם יחסית של כישרון ענק שהגדיר את הקולנוע במהלך עשור שלם לאחר מכן, וששמו הפך להיות מילה נרדפת לז'אנר שלם שנוצר על ידי חקייניו. סרטו של קוונטין טרנטינו, שמודה כי ז'אן לוק גודאר היה אחת ההשפעות העיקריות שלו כשכתב את התסריט, היה ההוכחה כי לא צריך להיות סרט אירופאי חמור סבר וכבד על מנת לזכות בפרס הנחשק, ושהאיכות המתבקשת יכולה להימצא גם בסרט פופי וכיפי, במידה והוא מכיל את התחכום והמודעות העצמית שטרנטינו כמובן ניחן בהם. הפרמיירה של סרטו החדש של טרנטינו התקיימה השבוע בפסטיבל הנוכחי.

"רוקדת בחשיכה" (2000)

התעללות בדמויות נשיות עומדת במרכז עשייתו הקולנועית של הגאון הדני המטורף לארס פון טרייר, שזכה בדקל הזהב בשנת 2000 עם סרטו "רוקדת בחשיכה", בכיכובה של ביורק. במעין שילוב של סרט דוגמה ומיוזיקל קלאסי מתאר פון טרייר את סיפורה העגום של מהגרת צ'כית עיוורת שסכום כסף אותו חסכה על מנת לממן ניתוח ראייה לבנה המתעוור נגנב ממנה, ואת מאסרה והוצאתה להורג בעקבות הניסיון שלה להשיג בחזרה את הכסף. סצנת ההוצאה להורג בסוף הסרט, שצולמה במתקני כלא אמיתיים ונחשבת עד היום לאחד הרגעים המעיקים ביותר בתולדות הקולנוע, כמו גם התסריט החד כיווני בו הסבל של הגיבורה הולך וגובר בהדרגה עד סוף המר, הפכו אותו לשנוי במחלוקת ואת זכייתו בפרס למפתיעה. גם השנה מתמודד פון טרייר בפסטיבל, וגם השנה סרטו, "אנטיקרייסט", בו מככבים שרלוט גינסבורג וווילם דפו, מעורר מחלוקת, הפעם בעקבות סצנות מין התעללות בוטותו.

"אלפנט" (2003)

דוגמה מצוינת לבמאי שמטייל בין עולם הקולנוע ההוליוודי לזה האמנותי היא גאס ואן סנט, שזכה בדקל הזהב בשנת 2003 על סרטו "אלפנט", וחמש שנים מאוחר יותר גרף סרט אחר שלו, "מילק", שני פרסי אוסקר וגלובוס מוזהב אחד. "אלפנט", שמתאר רצח המוני בין כותלי תיכון אמריקאי שמושפע בבירור מהטבח בקולומביין, הוא אולי סרט אמריקאי, אבל מבנה הזמן המבולגן שלו, האווירה החלומית, והעיסוק הביקורתי באחת הטראומות הכואבות של אמריקה, הפכו אותו לאירופאי מאוד באופיו, ולמועמד המתאים לפרס.

"פרנהייט 9/11" (2004)

זריית המלח הקומפולסיבית של מייקל מור על הפצעים הפתוחים של אמריקה היא אולי מעצבנת, מפוקפקת מבחינה מקצועית וצעקנית, אבל ב-2004 היא הייתה בדיוק מה ששופטי פסטיבל קאן, ובראשם קוונטין טרנטינו בכבודו ובעצמו, רצו לשמוע. מבקרים אמריקאים (רפובליקנים בעיקר) טענו כי אין זה מפתיע שמתקפה חזיתית על ארה"ב תקבל פרס בפסטיבל צרפתי, אבל מייקל מור מיהר לציין כי בחבר השופטים כמעט ולא היו צרפתים וכי האומה המיוצגת ביותר היתה אמריקה. 'פרנהייט' היה סרט התעודה השני שזכה בפרס אי פעם. הראשון היה "העולם השקט" של לואי מאל וז'אק קוסטו.