כל הדרכים מובילות לקומה

אם נתעלם לרגע מכך שהאזנה לחלק משורות הדיאלוג ב"מלאכים ושדים" שקולה להאזנה לדיאלוג של שתי ילדות בנות 12 (ולא כאלו מהזן המבריק); ואם נתעלם לרגע מכך שרדידותן של ההתייחסויות ליצירות מופת אמנותיות וארכיטקטוניות בסרט שקולה לשלולית במדבר; ואם נתעלם לרגע מכך שמורכבות הדיון של הסרט בנושא היסטוריה, דת וקדמה שקול לניתוח הסרת אונות – אז יכול להיות שנגלה שזהו סרט בינוני, ותו לו.

אם לא נתעלם לרגע מכל העניינים המטרידים הללו, נגיע למסקנה הרבה פחות מחמיאה. הסרט הוא מעין סרט המשך ל"צופן דה-וינצ'י" הפופולארי (למרות שהספר עליו מבוסס "מלאכים ושדים" מקדים כרונולוגית את "צופן דה-וינצ'י"), כששני הסרטים הם אותו חשמן בשינוי האדרת: קוקטייל מבולבל של הכנסיה הקתולית, כתות סודיות, תעלומת רצח, הפתעות חוזרות ונשנות בנוגע לזהותו של הרשע המרכזי, מיסטיקה בשקל ופסאודו-היסטוריה בעשרים אגורות. "מלאכים ושדים" אולי עשוי מעט טוב יותר מקודמו, אך עלילתו מופרכת הרבה יותר.

"מלאכים ושדים" נפתח במותו של האפיפיור המכהן, ובכינוס של ועידת החשמנים לבחירת יורשו בתפקיד. במקביל, נשדד ממאיץ החלקיקים החדש והמפורסם בז'נבה מיכל קטנטן המכיר כמות מזערית של חלקיקי אנטי-חומר, חלקיקים שאם יבואו במגע עם חומר אחר כלשהו יתפוצצו בעוצמה של פצצה גרעינית קטנה. כשמתגלה שארבעת המועמדים המובילים לתפקיד האפיפיור הבא נחטפו, וכאשר החוטף מזדהה כחלק מכת ה"אילומינטי" שנרדפה לפני 400 שנים ע"י הכנסייה, ומאיים לפוצץ את הוותיקן באמצעות אותו מיכל אנטי-חומר, הכנסייה מוצאת עצמה חסרת אונים. בלית ברירה, מגייסת משטרת הוותיקן את פרופ' רוברט לנגדן (טום הנקס), המומחה לסמלים עמו הסתכסך הכס הקדוש בסרט הקודם, ואת הפרופ' הסקסית ויטורייה ווטרה (איילת זורר, הידד!), שחקרה וייצרה את האנטי-חומר בז'נבה. הצמד פוצח במרוץ כנגד הזמן לפתרון תעלומות שה"אילומינטי" הותירו אחריהם במאה ה-17, על מנת להציל את חיי החטופים ולמנוע שואה גרעינית מסוג שהעולם עוד לא ידע.

למרות ש"מלאכים ושדים" הוא סרט המבוים במיומנות ע"י במאי מנוסה, ולמרות שהשחקנים המופיעים בו, כולל איילת זורר שלנו, הם כוכבים העושים את תפקידם על הצד הטוב והמקצועי ביותר, המכשלה הגדולה ביותר שלו מצויה בתסריט, וכנראה אף בספר עליו הוא מבוסס. סיפור העלילה כל כך מופרך ורדוד, ובה בעת עטוף בכזו אצטלה יומרנית של ידענות ואינטליגנציה, שכל צופה שמבין ולו במעט באחד הנושאים עליהם הוא מבוסס יחוש עלבון אישי. זה לא שתסריטים רדודים הם דבר בהכרח רע, ברוב סרטי האקשן הם כמעט הכרח, אבל כשיוצרי סרט מתח סטנדרטי למדי מנסים לצבוע אותו בצבעים לא-לו, וביומרות הגבוהות ממנו בשלוש רמות לפחות, התוצאה גרוטסקית.

העלילה לכאורה עוסקת בחזית הטכנולוגית של המדע, אך כל אדם המבין ולו מעט בתחום, ידע כי היא מורכבת מלא יותר מערבוב של כמה מונחים מדעיים סקסיים שלוקטו מכאן ומשם על מנת להרשים. העלילה לכאורה מעמיקה ביצירות מופת אמנותיות וארכיטקטוניות, אך ניתן על נקלה לראות שהיא מתייחסת אך ורק למפורסמות שבהן, וזאת על מנת ללטף את האגו של כל מי שאי פעם בילה 24 שעות ברומא. העלילה מנסה לעמת את הדת הממוסדת עם הקדמה הטכנולוגית, נושא שנלעס עד עייפה כבר 400 שנים, אבל עושה זאת באופן המגושם ביותר שניתן להעלות על הדעת, ששיאו בנאום שצורם כמו חריקה של ציפורניים על לוח, שנושא כומר הקורא לפיוס בין השניים (בגילומו של אוון מקגרגור, שבוודאי ירצה לשכוח את התפקיד הזה). מי שיכול לחיות בשלום עם כל המכשלות הללו, בוודאי יגלה שהסרט מעביר שעתיים ועשרים במהירות יחסית. לעומת זאת, מי שדווקא מכבד דברים זניחים כמו היסטוריה, אמנות, דת ומדע, יבלה את אותן שעתיים ועשרים בתזוזות של אי נחת הולכת וגוברת בכיסאו.