קומון פיפל

יום הפועלים הבינלאומי מזכיר לנו שלא משנה כמה מגוהצת תהיה החולצה שלנו, אנחנו עדיין ברגים קטנים במערכת גדולה ומסועפת. עם זאת, ובמיוחד נוכח המשבר הכלכלי, קשה להתעלם מהתחושה שהכוח עומד לשוב לידי הפועלים ושהקומוניזם חוזר לאופנה: הסימפטומים כוללים משיכה בלתי מוסברת לצבע האדום, העדפת חולצות יד שניה על פריטים ממותגים והופעתם של זיפים במהירות גדולה מן הרגיל. במקרים קשים יותר יירשמו הגעות תכופות להפגנות, תיתכן הצטרפות לקומונה, קבוצת גרילה או תא מהפכני ודרישה חסרת הגיון מהסובבים לפנות אליך בתואר "אל קומנדנטה". לרגל המגמה המבורכת וגם כי ה-1 במאי היום, שלפנו מהארכיון את מיטב הקלאסיקות שעשו גם הן כמיטב יכולתן לקדם את מטרות הפרולטריון.

"אוניית הקרב פוטיומקין"

קשה לדבר על קומוניזם בקולנוע מבלי להזכיר את ספינת הדגל של הסרטים המגויסים, הלא היא "אוניית הקרב פוטיומקין" של סרגיי אייזנשטיין מ-1925. לאחר מהפכת אוקטובר החליט לנין כי הקולנוע הרוסי יוקדש באופן בלעדי להפקת סרטים שמפארים את השלטון הסובייטי ומטיפים לקומוניזם המרקסיסטי-לניניסטי. כחלק ממגמה זו ביים אייזנשטיין את הסרט, שמשחזר התקוממות ספונטנית על סיפונה של משחטת צבאית שסחפה אחריה את תושבי העיר אודסה ב-1905.

אייזנשטיין, אחד התיאורטיקנים הגדולים של הקולנוע, הגדיר את הסרט כ"פרופגנדה מהפכנית". בסגנון עריכה קצבי ומפתיע הדהים הגאון הרוסי את הצופים והמבקרים בסצנה המפורסמת "מדרגות אודסה", בה הקוזאקים של הצאר טובחים באזרחים תמימים. על ידי שימוש בשחקנים לא מקצועיים ושילוב של קלוז-אפים על פניהם ההמומות של העדים לזוועה, ייצר אייזנשטיין תחושת ריאליזם חזקה שהפכה את "פוטיומקין" לאחד הסרטים המוערכים בעולם עד היום.

"מלח הארץ"

"Salt of the Earth" היה תגובת הנגד המובהקת ביותר של תעשיית הקולנוע האמריקאית ל"רשימה השחורה" שפעלה נגד קולנוענים בעלי זיקה אידיאולוגית לקומוניזם. במאי הסרט, הרברט ג'י. ביברמן, היה אחד מ"העשירייה ההוליוודית" - עשרה קולנוענים אמיצים שסירבו לענות לשאלות הוועדה לחקירת פעילות אנטי אמריקאית ב-1947. ביברמן יצר את הסרט על מנת לספק מקומות עבודה לקולנוענים שהפכו למובטלים בעקבות כניסתם לרשימה השחורה, וגם על מנת לייצר סרט שיצדיק את ההאשמות נגדו. הסרט, חציו דוקומנטרי חציו מבוים, עוקב אחר שביתת כורים שנמשכה כ-13 חודשים, במהלכה נאלצו נשות הכורים להחליף את בעליהן לאחר שצו ממשלתי מנע מהם להמשיך בהפגנות.

האקלים הפוליטי האמריקאי בשנות החמישים לא היה בשל לקבלת ביטויים של תפיסות סוציאליסטיות ולו המינוריות ביותר כפי שמוכיח גורלה העגום של "מלח הארץ". הצילומים החלו בניו מקסיקו תחת מבול של תקשורת עוינת והתנכלויות מצד השלטונות והתושבים, ועל מנת לפתח את הפילים הסרט הוברח לתוך מעבדה, כאשר העריכה נעשתה גם היא בתנאי מחתרת. שלושה עשר בתי קולנוע בלבד הסכימו להקרינו, וגם הם נאלצו לחדול מכך תוך זמן קצר בעקבות הפגנות. ברוסיה, בסין ובצרפת לעומת זאת, הסרט זכה לשבחים. צפייה בסרט כיום מגלה שמדובר במנשר מאופק ביותר שאמנם מקדם שוויון זכויות, מכיל מסרים פמיניסטיים ומטיף להתייחסות הוגנת לעובדים, אבל רחוק שנות אור מכל סוג של מהפכניות או אנטי אמריקאיות.

"הסינית"

ז'אן לוק גודאר הוא ללא ספק אחד הדוברים הבולטים של הפרולטריון בקולנוע. "הסינית" מ-1967, מעיין אדפטציה חופשית לספרו של דוסטוייבסקי "The Possessed", הזיקה לפוליטיקה, בה ניתן היה להבחין כבר מתחילת דרכו, הפכה מפורשת ומיליטנטית יותר. הסרט מתאר דירה פריזאית המאוכלסת על ידי חמישה סטודנטים ומתפקדת כדירת שותפים/ מיני קומונה/תא מהפכני טרוריסטי. במהלך הסרט מתדיינים דיירי הדירה בלהט לגבי הלגיטימיות של טרור ורציחות פוליטיות כאמצעים לזירוז המהפכה. הסרט היה אחד הראשונים שהתייחס לסוציאליזם ולקומוניזם כאל אופנה שפונה לצעירים ובמידה רבה מנבא את הפגנות הסטודנטים של מאי 1968.

ניכר כי גיבורי הסרט אינם פועלים, קהל היעד הקלאסי של תעמולה קומוניסטית, אלא סטודנטים שנשבו בלהט הרעיונות המרקסיסטיים. השחקנים החינניים ז'אן פייר ליאו ואן ויאזמסקי (בת זוגו של גודאר בזמן הפקת הסרט) מוסיפים כריזמה לאובססיביות הפוליטית של גודאר והופכים את הסרט למעורר הזדהות.

"אדומים"

עוד בשנות השישים חלם וורן ביטי לביים סרט המבוסס על חייו הסוערים של העיתונאי והסופר הקומוניסט ג'ון ריד, אבל רק בשנת 1979 החלו הצילומים ל"אדומים", האפוס המרהיב בו כיכב ביטי לצד בת זוגו דאז, דיאן קיטון. ריד, שספרו "עשרת הימים שזעזעו את העולם" מתאר ממקור ראשון את מהפכת אוקטובר, בילה תקופות ארוכות ברוסיה והיה תומך נלהב של השלטון הסובייטי בתחילת דרכו. לאורך 195 דקותיו עוקב הסרט של אחר חייו של ריד והרומן שלו עם הסופרת הפמיניסטית לואיס בראיינט (קיטון).

בסרט משולבים ראיונות עם אנשים שחוו את התקופה ומדברים על האירועים המתוארים (בין השאר הסופר הנרי מילר) ובעלילה עצמה מעורבים אנשי רוח אתם היו ריד ובראיינט במגע כמו המחזאי יוג'ין אוני'ל, איתו ניהלה בראיינט רומן קצר, המגולם על ידי ג'ק ניקולסון. למרות שהסרט מתאר את המהפכה הרוסית דרך עיניו של התומך האמריקאי הנלהב ביותר שלה, הוא מצייר תמונה מפוכחת של ההתדרדרות שבאה בעקבותיה. ריד מת ממחלה בשנת 1925 וזכור עד היום כאחד הקומוניסטים האמריקאים הגדולים. ריד נקבר בחומת הקרמלין והפך לאמריקאי הראשון והיחיד שזכה לכבוד הזה.

"כולם ביחד"

בשנת 2000 ביים לוקאס מודיסון השבדי את "כולם ביחד" המפתיע, שתיאר את החיים בקומונה קטנה בסטוקהולם של שנות השבעים. למרות שמודיסון הוא סוציאליסט מוצהר, הסרט אינו מגויס, והחיים בקומונה כפי שהם מוצגים בסרט רחוקים מלהיות קלים. עם הרבה הומור ובליווי מוסיקה מצוינת מהתקופה, עוקב הסרט אחרי מערכות היחסים הנוצרות בין הדיירים, כל אחד מהם בעל רקע תרבותי אחר ומניעים אחרים להצטרפות לקומונה, כשאחותו של אחד הדיירים ושני ילדיה מגיעים להתארח לתקופה ארוכה. המבט של האחות ה"נורמלית" על סגנון החיים בקומונה יוצר הרבה רגעים משעשעים כשהיא ניצבת לראשונה בחייה פנים אל פנים מול נודיזם, הומוסקסואליות ומתירנות מינית.

במהלך הסרט הקומונה קטנה כמעט בחצי, כשדווקא הקיצוניים פחות הם אלו ששורדים את הטלטלות ומצליחים לחיות ביחד. הסוציאליזם התמים של הדמויות מוצג בהרבה חום ונוסטלגיה, אבל מודיסון לא מהסס לבקר את סגנון החיים הקיצוני בו בחרו הגיבורים על ידי חשיפת אינספור חיכוכים וקונפליקטים ועל ידי הצבת שני ילדים במרכז העלילה וחקירת הדרך בה הם מגיבים לסביבה הלא שגרתית. מעטים הסרטים שהצליחו להתמודד עם הנושא של חיים שיתופיים בצורה כה משכנעת ולגעת בבעייתיות הכרוכה בסגנון החיים הזה ברצינות ובכנות כמו בסרט הזה.

"דרום אמריקה באופנוע"

ואיך אפשר לדבר על חג הפועלים מבלי להזכיר את צ'ה גווארה, שהפך עם השנים לסמל תרבות הנגד באשר היא. מעבר לשמאל וימין, גווארה מסמל את מאבקם של החלכאים והנדכאים בעולם כולו נגד עריצות, שחיתות ושלטון ההון. הדרך בה רתם צ'ה את כישוריו לטובת מדינות שונות בזמנים שונים גרמו להיווצרותו של מיתוס לוחם הצדק הבינלאומי, שמופיע ברגע הנכון וגורם למהפכה. למרות שרבים מסתייגים מהמחויבות של צ'ה להתנגדות אלימה וחמושה הוא עדיין נחשב לגיבור רומנטי, סוג של רובין הוד מודרני, ודמותו היא אחד הסמלים המוכרים בעולם. ב-2004, 37 שנה אחרי מותו, עלה לאקרנים "דרום אמריקה באופנוע" המבוסס על יומניו של המהפכן הקובני.

וולטר סאלס ביים בתנופה מרשימה את הסרט בו חוצה גווארה הצעיר את דרום אמריקה על גבי אופנוע מתפרק. את תפקיד בן לווייתו במסע - אלברטו גרנדה מגלם השחקן רודריגו דה לה סרנה, אחיין מדרגה שנייה של צ'ה גווארה במציאות, ואת צ'ה עצמו משחק השחקן גאל גרסיה ברנאל. גווארה מוצג בסרט כביטניק צעיר, מעין ג'ק קרואק דרום אמריקאי שיוצא למסע מתוך אהבת הדרכים. המפגש עם בני מדינות שונות ומעמדות שונים גורם לסטודנט לרפואה בן ה-23 לפתח תודעה פוליטית ולגבש את תפיסת העולם שתגרום לו לבחור בקריירה של מהפכן מקצועי ולהפוך לפרק חשוב בהיסטוריה. גם סטיבן סודרברג רקח לנו ארבע וחצי שעות בהן מתועד החלק המעשי יותר של הקריירה של גווארה, אבל כנראה שלישראלים אין מספיק סבלנות, כך שהסרט לא מתוכנן להגיע לארץ בקרוב.