צה"ל, שפר הופעתך

המשמעות של הצבא בחיים של כל ישראלי תמיד היתה רבת משמעות. כמעט כל אחד במדינה הזו הגיע לבקו"ם, חטף שבת, נשבר לו הזין ושביזותו חתמה קבע. מבין אלה שהשתחררו, לא מעט מצאו את עצמם מתפללים לדאבל בשש-בש, מפצחים גרעינים או משננים בדבקות את "סבתא חיה מתה" במילואים. לא מעט אנשים איבדו את יקיריהם או מכירים מישהו שאיבד את יקיריו באחת ממערכות ישראל. אבל למרות שהצבא הפך להיות חלק אינטגרלי מההוויה שלנו, הקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים רחוק מלהיות מגויס והוא לא מתבייש להציג באור לא ממש מחמיא את המלחמה ותוצאותיה. לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וקורבנות פעולות האיבה, בחרנו להיזכר בסרטים שלא היססו לתקוף את צה"ל כדי לחשוף את חוסר הצדק, העוולות והאבזורד שבמלחמה.

>>> האויב מעורר ההזדהות ב"אוונטי פופולו" (1986)

בהמשך למסורת של סרטים כמו "מלכוד 22" או "מ.א.ש", מצייר רפי בוקאי תמונה של המלחמה כרצף של סיטואציות סוריאליסטיות ומפגשים משונים שהמשותף לכולם הוא חוסר התקשורת בין הניצים ותחושת העליבות הגורפת. באמצעות הצבת צמד חיילים מצרים במרכז עלילה המתארת את סוף מלחמת ששת הימים, מעמיד בוקאי מראה מול פני הצבא הישראלי, ומאיר את הסכסוך הערבי-ישראלי באור חדש. סלים דאו, בתפקיד שובה לב כשחקן מצרי שמוצא את עצמו תועה במדבריות סיני על סף מוות מצמא, הוא אולי האחראי המרכזי להזדהות של הצופה הישראלי בסרט עם האויב.

>>> האימפוטנציה והשנאה העצמית ב"לא שם זין" (1987)

האדפטציה של שמואל אימברמן ("מנת יתר") לספרו רב המכר של דן בן אמוץ, היתה לאחד הסרטים המצליחים שנעשו בישראל בשנות השמונים. במעין "נולד בארבע ביולי" ישראלי, מתאר אימברמן את התמודדותו הארוכה והכאובה של חייל צעיר בשם רפי לוין (איקה זוהר בתפקיד מרשים) עם ריתוקו לכיסא גלגלים לאחר שנפצע בפעולה צבאית. החששות של לוין לגבי תפקודו המיני גורמות לו לדחות מעליו את בת זוגו (ענת וקסמן), לריב עם בני משפחתו ולשנוא את עצמו. הפסקול המלנכולי,שמורכב ברובו משירים של שלמה ארצי, בשילוב עם הבימוי הבוטח של אימברמן, הופכים את הסרט לחוויית צפייה סוחפת ואפקטיבית, ולמרות שביחס לספר האדפטציה של אימברמן מעודנת, "לא שם זין" הוא עדיין מבט ישיר וקשה על תוצאות המלחמה.

>>> הטבח המזעזע ב"ואלס עם באשיר" (2008)

חוויותיו של ארי פולמן במהלך מלחמת לבנון הראשונה מקבלות פרשנות קולנועית מקורית למדי בסרט האנימציה הדוקומנטרי "ואלס עם באשיר", שקצר הצלחות בפסטיבלים ותחרויות ברחבי העולם (זוכה גלובוס הזהב והסזאר הצרפתי, ומועמד לאוסקר על הסרט הזר). פולמן, שמטרתו המוצהרת בסרט היא חילוץ זיכרונות שהלכו לאיבוד במעין אמנזיה נקודתית, מתאר בעזרת דרמטיזציה ביקורתית שמונפשת בסגנון דוקומנטרי את האירועים מסביב לטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, ומגלה את המימדים האמיתיים של המעורבות הישראלית בכלל, ושל מעורבותו האישית בפרט.

>>> ניפוץ מיתוס הצנחן ב"מסע אלונקות" (1977)

נושא ההתאבדויות בצה"ל מותקף בחריפות על ידי הבמאי ג'אד נאמן ("מגש הכסף") בסרט "מסע אלונקות". מוני מושונוב משחק את וייסמן, חייל רכרוכי ומעצבן שסובל מהתעללויות מצד מפקדו ומצד חבריו לפלוגת הצנחנים. לאחר שוייסמן קופץ במהלך אימון על רימון יד ומת, נשאלת השאלה האם מדובר בתאונת אימונים או בהתאבדות. גידי גוב ודובל'ה גליקמן משלימים את צוות "זהו זה" בתפקידי המשנה בסרט חריף ומרשים שלא מהסס לשבור את מיתוס הצנחן העשוי ללא חת.

>>>התנהלות המפקדים הקלוקלת ב"בופור" (2007)

סרטו של יוסף סידר המבוסס על ספרו של רון לשם מתאר את הימים שקדמו לנסיגה מהמוצב בבופור. בעוד השמועות על נסיגה מהמוצב והתקפלות מלבנון בכלל מטפטפות, התחושה הכללית של החיילים היא כי הם מסכנים את חייהם עבור מטרה מפוקפקת, וכי הסיבה היחידה בעטייה הם עדיין על המוצב היא סחבת בדרגים העליונים. סידר לוכד בצורה מדוייקת את האוירה הקלאוסטרופובית והמסויטת של השהות במוצב המותקף, וצוות השחקנים שכולל את איתי טיראן, איתי תורג'מן ואוהד קנולר מצליח להמחיש את מערכות היחסים המתוחות שנוצרות במסדרונות המסועפים. הסרט היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר והיה אחד הסרטים המצליחים ביותר שנעשו בארץ.

>>> הרעות וכיסוי התחת ב"אחד משלנו" (1989)

חיילי צה"ל משקרים, מטייחים ומסתירים ראיות בסרטם של האחים ברבש בו חוקר מצ"ח מתשאל לגבי רצח שבוי פלסטיני ביחידה אליה השתייך בעבר. כשהטבעת מתהדקת סביב צווארם, קשר השתיקה בין חיילי היחידה המובחרת הופך את החיילים לאלימים ומסוכנים. רפא (שרון אלכסנדר) ויותם (אלון אבוטבול), שהקשר הפיזי הסמי-ארוטי ביניהם מודגש בכל הזדמנות, הם בהתאמה החוקר והנחקר, ידידי נפש שמוצאים את עצמם משני צידי המתרס. בסוף הסרט לא נותר הרבה מהדימוי ההרואי של צה"ל.

>>> סיפור האהבה המצמרר ב"חימו מלך ירושלים" (1987)

בסרטו השלישי, חוזר עמוס גוטמן לימי קום המדינה ומתאר מנזר שהוסב לבית חולים צבאי בתקופת המצור על ירושלים. לתוך המבנה המפואר נקלעת חמוטל, בת זוגו של חייל שנהרג בגליל, שמתנדבת לטפל בפצועים ונחשפת למערכות היחסים החולניות שנרקמות בין כתלי המוסד. במרכז הסרט ניצבת דמותו של חימו, שהיה בעבר עלם חמודות וחביב הבנות, אבל הפך לקטוע גפיים עיוור. בין הנכה המיוסר למתנדבת נוצר קשר שמטייל על הגבול הדק שבין חמלה למשיכה. הבימוי המסוגנן של גוטמן והלוקיישן המרשים הופכים את הסרט לחוויה אסתטית ייחודית בנוף הקולנוע המקומי.