שירת האפרוני

בשנים האחרונות צמח לו אליל נוער חדש בארצות הברית, זאק אפרון שמו, שכיכב בהצלחה רבה בשלושת סרטי "היי סקול מיוזיקל" המזמרים של אולפני דיסני. עתה הבחור התבגר מעט (הוא כבר בן 21), אבל פוטנציאל שובר-הלבבות לא מוצה עד תום, ונראה שהסוכן ההוליוודי שלו שואף למתג אותו מחדש: לא עוד "סתם" אליל נעורים תכול-עיניים ומחוטב, אלא גם שחקן רציני. מאחר ומעבר מיידי לתפקידים שייקספירים היה עשוי להיות מעט מוגזם, הסתפק הסוכן בליהוק נוסף לסרט תיכון, אלא שהפעם הוא התעקש על רצינות מוחלטת - בלי שירים וריקודים! קשה להאמין ששינוי קיצוני זה ימנע מגדודי הנערות הנרגשות לגדוש את אולמות הקולנוע (בנוסף לכמה צופים בוגרים יותר, שיבואו לכבודו של מת'יו פרי, הזכור כצ'נדלר מסדרת "חברים" ז"ל).

"שוב בן 17" בנוי על מסורת סרטי התיכון המפוארת של הוליווד, ובמקביל, על מסורת נוספת, של סרטי החזרה אל העבר לצורך תיקון והשלמה עם ההווה ("אלו חיים נפלאים", "בחזרה לעתיד", "פתאום 30" וכו'). מייק או'דונול בן ה-37 (פרי), הוא לוזר על סף גירושין, שילדיו לא מדברים אתו, ועובד כאיש מכירות חסר קידום ועתיד כמעט עשרים שנים. נחמתו היחידה היא זכרונותיו מימי התיכון, בהם היה כוכב קבוצת הכדורסל, עם עתיד מבטיח שנקטע רק בשל הריונה הבלתי צפוי של חברתו ואשתו לעתיד. כשנראה שהוא הגיע לתחתית, מפגש עם שרת מוזר בבית הספר התיכון, ונפילה מגשר אל תוך מערבולת בנהר הופכת אותו שוב לבן 17, ומאפשרת לו לחיות מחדש את ימי התיכון שלו, בשנות האלפיים. עתה הוא מייק או'דונול בן ה-17 (זאק אפרון), שעתיד לגלות כמה דברים על חשיבות המשפחה והאהבה.

העלילה של "שוב בן 17" היא שבלונית למדי, ובאופן אירוני, נוהה בעצמה אחר נוסחאות קומדיות הנעורים והמשפחה משנות השמונים, במקום להתרכז בהווה. עם זאת, לא מדובר בפארסה מוחלטת, ומה שמציל אותה הוא נטייתם של יוצרי הסרט להומור עצמי ולקלילות ביחס לנטייתם כלפי מקורות אלו. למשל, מיד לאחר שמייק הצעיר עולה מנהר, הוא מגיע לבית חברו הטוב ביותר (תומאס לנון, שאחראי לכמה סצינות קומיות היסטריות), חנון-על שלאחר ההלם הראשוני מתפנה לעבור על ספריית ספרי הפנטזיה והמדע הבדיוני השופעת שלו, ומפרש את המצב באופן אנליטי ומדויק מתוך המסורת הספרותית הפופולרית. באותה המידה, לא נראה שהיוצרים לוקחים את סיטואצית התיכון ברצינות רבה מדי, ומשאירים גם בה מספיק מקום להומור.

זאק אפרון, למרות חזרתו בפעם הרביעית לתפקיד התיכוניסט החתיך והחמוד, דווקא מצליח לעשות רושם של שחקן בעל פוטנציאל. הוא מצליח לגלם את דמותו של מת'יו פרי הצעיר בכישרון, ולצלוח הן את הקטעים הדרמטיים והן את הקטעים הקומיים באופן לא רע. עם זאת, נראה שנאלץ להמתין לסרט רציני באמת על מנת לדעת אם יש לאפרון עתיד גם מעבר לספסל הלימודים. לשמחתנו, לא נאלץ להמתין זמן רב, מאחר וכבר בשנה הבאה צפוי לצאת סרט בשם "אני ואורסון וולס", בו הוא ישחק בתפקיד הראשי, כנער שלוהק להפקת "יוליוס קיסר" התיאטרונית של הבמאי הנודע אורסון וולס, שעלתה בשנת 1937.

מת'יו פרי, לעומתו, הוא כשלון. קשה להאשים דווקא אותו ואת כישוריו כשחקן, אלא הרבה יותר את מי שליהק אותו לתפקיד. אין שום דמיון בינו ובין כוכב הסרט, ובכלל, גם ללא הדמיון הפיזי הבסיסי, קשה לדמיין את פרי כאדם שבנעוריו היה כוכב-העל החתיך של נבחרת הכדורסל - מקסימם ליצן הכיתה. הסרט היה יכול להיות מעניין הרבה יותר לו ליהקו לתפקיד האב המתוסכל כוכב מתבגר אחר, מישהו שבשנות נעוריו היה באמת אליל הבנות. אם היו מצליחים ללהק כוכב שכזה לתפקיד, הסרט היה מעניין גם כאמירה על הזדקנותם של כוכבי הקולנוע, ועל חילופי הדורות על המסך. כמו שהוא, הסרט נותר כקומדיית נעורים חביבה וקלילה, אך שטחית למדי.