שיעור בחירה

האמריקאים אוהבים את הבחירות לנשיאות שלהם ממש כמו שאנו הישראלים מתעבים את הבחירות לכנסת שלנו. בעוד אצלנו זה יום דיכאון, אצלם מדובר ביום חג. את הקמפיין לקראת הבחירות האמריקאיות מתחילים המועמדים שנתיים לפני המועד המתוכנן (שמתקיים כל ארבע שנים כמו שעון, כבר יותר ממאתיים שנים), והמתח הולך וגובר לקראת המועד עצמו. כמו בכל דרמה טובה, גם בבחירות האמריקאיות יש נבל שכולם אוהבים לשנוא, בלא הבדל דת, גזע, מין או נטייה פוליטית: האזרחים שלא מצביעים.

שיעור ההצבעה בארה"ב הוא נמוך ביחס לרוב הדמוקרטיות, וכנראה דווקא בשל כך, לקראת כל בחירות מתקיימים קמפיינים פרסומיים רבים, חוצי גבולות פוליטיים, הקוראים לאזרחים לממש את חובתם (לא רק זכותם!) האזרחית כלפי המדינה. הדבר קיבל משנה תוקף לאחר הבחירות שהתקיימו לפני שמונה שנים, בהם התמודד ג'ורג' וו. בוש מול אל גור, והבחירות הוכרעו על ידי כמה מאות קולות בלבד שנספרו בספירה חוזרת בכמה מחוזות בפלורידה. במובן זה, ובמיוחד לאור העובדה שהסרט יצא למסכים בארה"ב לפני הבחירות האחרונות, הקומדיה "אולי תתבגר" ניתנת לצפייה כתשדיר שירות ארוך למען הצבעה לנשיאות האמריקאית. למעשה, בתרגום ישיר הסרט נקרא "קול צף".

גיבור הסרט הוא באד ג'ונסון (קווין קוסטנר), בטלן ילדותי וחסר אחריות מעיירה נידחת בדרום ארה"ב, מהסוג שאף פעם לא מצביע בבחירות, ולא ממש איכפת לו מה קורה מעבר לקצה אפו. בניגוד אליו, בתו בת ה-12 מולי (מדליין קרול), היא ילדה אחראית, בוגרת, רצינית ומעורבת בבחירות הקרבות. היא גם משכנעת את אביה למלא את חובתו האזרחית ולהצביע, ואף קובעת להיפגש אתו בקלפי בערב הבחירות, אך הוא מבריז לה ברגע האחרון לאחר שפוטר מעבודתו והשתכר עד עלפון. מכאן ואילך מתגלגלת סדרה של אירועים בלתי סבירים, אך אפשריים, שגורמת לכך שגורל הבחירות בארה"ב יהיה תלוי בהצבעה חוזרת של קול אחד ויחיד – קולו של באד ג'ונסון.

"אולי תתבגר" הוא סרט מאוד אמריקאי באופיו, מעין סאטירה על שיטת הבחירות האמריקאית ועל הפוליטיקה האמריקאית בכללה. המוקד הקומי של הסרט הוא צמד המועמדים לנשיאות: הנשיא הרפובליקאי הלוחמני (קלסי גראמר, "פרייז'ר") והמועמד הדמוקרטי יפה הנפש (דניס הופר). לאור זאת, ובשל ההיכרות השטחית יחסית של רוב הקהל הישראלי עם שיטת הבחירות האמריקאית והנושאים העומדים במרכזה (זכות ההפלה, זכויות זוגות חד-מיניים, אקולוגיה ומעמדה הצבאי והמדיני של ארה"ב), לא נראה שהסרט יקלע לטעם הישראלי.

עם זאת, לזכותו הסרט יאמר שפרט לעקיצות הפוליטיות הזרות יש בלב סרט גם סיפור אנושי, על יחסיהם של אב חד-הורי, חסר אחריות אך אוהב, ובתו הבוגרת לגילה. יחסיהם הם מה שנותן לסרט חיים, בעיקר בזכות יכולת המשחק המרעננת שמגלה קווין קוסטנר, שכבר שנים לא הצליח להפתיע בקולנוע, ועוד יותר מכך משחקה של מדליין קרול, שניתן לצפות שהופעתה בסרט זה תהפוך אותה לילדת הפלא הבאה של הוליווד. בין הסצנות הקומיות הרבות והפושרות על הבחירות, יש גם פה ושם כמה פנינים: סצינות דרמטיות שיצליחו להעלות דמעות בעיני הצופה, בניסיון מוצלח חלקית להגיע לפסגות המסורת הקומית/מרגשת של פרנק קאפרה ("מר סמית' הולך לוושינגטון" (1939) ו"אילו חיים נפלאים" (1947). "אולי תתבגר" הוא סרט חביב, ושווה צפייה, אבל מהסוג שיושב בול על ההגדרה "חכו לדי.וי.די".