המוות יאה לו

סוף סוף הגיע למחוזותינו הסרט שהשמועות מספרות כי גזל ברגע האחרון ובחוסר צדק משווע את פרס האוסקר לסרט הזר מידי "ואלס עם באשיר". לאחר טקס האוסקר החלו כאן בארץ דיונים ארוכים ומורכבים בשאלת "איך זה קרה לנו?", עם השערות שרובן התנהלו בטווח שבין "האקדמיה מורכבת מאנטישמים" לבין "האקדמיה מורכבת מחבורת יהודים זקנים ומאובנים". אף אחד לא העלה לרקע על דעתו שיכול להיות ש"פרידות", הסרט היפני שזכה לבסוף, הוא יצירה מקסים ומרגש הראוי לפרס בזכות ולא בחסד.

מנהגי המוות הם אולי הנקודה שבה הזרות שבין תרבויות שונות מתבטאת באופן הקיצוני ביותר. בניגוד לחתונה, שהיא קרנבל משמח כמעט בכל תרבות בעולם, בלוויה, שהיא אירוע כה רגיש, כואב ואינטימי, קשה שלא להרגיש זר מוחלט אל מול התרבות הזרה. עם זאת, אחרי צפייה ב"פרידות", סביר להניח שלפחות חלק מהקהל ירצה לנפוח את נשמתו (בשיבה טובה) דווקא ביפן הרחוקה, ושטקס הלוויה שלו ייערך על ידי נוקאנאשי (אמן התכריכים) שדומה ולו במעט לגיבור הסרט.

דייגו קוביאשי (מסהירו מוטוקי) הוא גיבור הסרט, שמתגלגל למקצוע החריג לאחר כשלון הקריירה שלו כנגן צ'לו, וחזרתו עם אשתו לעיירת נעוריו בצפון יפן. הוא עונה למודעת דרושים בעסק העוסק ב"פרידות", הוא מגלה להפתעתו שלא מדובר במשרד נסיעות, כפי שחשב, אלא בעסק של אמן העוסק בעריכת טקס הפרידה מהעולם הזה אל העולם הבא (צוטומו ימאזקי, "טמפופו"), וכי דרוש לאמן שוליה. הוא כובש את רתיעתו הראשונית לאחר שמוצע לו שכר גבוה במיוחד, אך אינו מסוגל להביא עצמו לגלות לאשתו את אופיו של המקצוע החדש שלו. עם הזמן הוא מגלה את היופי והאסתטיקה שקיימים גם במקצועו החדש, אך מתקשה להתמודד עם היחס הקר לו הוא זוכה מהסובבים.

באופן לא מפתיע, סרט העוסק כל כך הרבה במוות דווקא חוגג את החיים. המפתיע הוא הכשרון הרב והרגישות שבהם מצליח הבמאי (יוג'ירו טקיטה) לספר את הסיפור, ויותר מזה, בהומור השחור שמבליח מדי פעם בסיטואציות לא קלות. הסרט שופע הרמוניה ומלודיה, ולא רק בפס הקול המענג. בכל פעם שאנו רואים את המאסטר או את הגיבור מטפלים בגופה אחרת, אל מול המשפחה הכואבת והאבלה, ניתן לחוש תחושת התעלות שדומה להאזנה לנגינתו של ווירטואוז. הטקס התיאטרלי עצמו, שנערך באסתטיקה הקפדנית והמדויקת האופיינית לתרבות היפנית, הוא קונטרפונקט מרגש לעדנה, לרוך ולכבוד שהנפטרים זוכים להם בידי האמן במהלכו, ושתי המלודיות יוצרות יחדיו הרמוניה מופלאה.

במהלך הסרט הגיבור זונח את חלומו האבוד על נגינה בתזמורת פילהרמונית בעיר הגדולה, ולומד לגלות את היופי ואף את ההנאה שבמקצועו החדש, שגם אם אין בו תהילה, הוא מצליח לבצע אותו באופן שמצליח לגעת בלקוחותיו. במקביל, הוא גם מגלה מחדש את יחסיו עם אשתו, ומתמודד לראשונה עם עברו וילדותו. בידיו של במאי פחות מוכשר, כל כך הרבה גילויים והשלמות היו עשויים לגלוש לקיטש מעיק, אך במקרה זה, כמו בטקס לוויה ערוך באופן שמתעלה על הפיזיות הקשה של המוות, גם סרט על אמן לוויות שמצליח להגיע להשלמה עם מקצועו ועם חייו מצליח להיות לירי, ולגעת בנשגב.