המרגלים שחזרו אל הכפור

מאז התפוררות ברית המועצות והגוש הקומוניסטי, נאבקת הוליווד במציאת תרחישים ראויים לסרטי הריגול שלה. ז'אנר סרטי הריגול, שמקורו בספרות הריגול של סוף המאה ה-19, והתבגרותו בימי מלחמת העולם השנייה, הגיע לשיא פריחתו בזמן המלחמה הקרה. כאשר שני גושי ענק בעלי אידיאולוגיות מתנגשות ניצבו זה מול זה בעוד שלום העולם עומד על בלימה, הייתה זו שעתם היפה של אנשי הצללים ומאז, למרות שפע של עימותים בינלאומיים, לא נראה שחזר מצב היסטורי בו מרגלים קולנועיים יכולים לבטא את כישרונם. מלחמת ארה"ב באיסלם הקיצוני רחוקה מלהיות עשירה בריגול של הגורם האנושי, ושנויה מדי במחלוקת, בעוד שדיקטטורות קיקיוניות כמו צפון-קוריאה אמנם ניתנות להצגה כממלכות רשע, אך הן זניחות מדי בכדי להוות משקל נגד של ממש למערב.

בסרט "משחק כפול" נמצא פתרון אלטרנטיבי למצוקת הריגול הקולנועי – בעולם שבו כוחן של מדינות נשחק לאיטו, בעוד כוחם של תאגידי ענק בינלאומיים הולך וגובר, אפשר להחליף את המרגלים המדיניים במרגלים תעשייתיים. על פניו, נראה שמדובר ברעיון תסריטאי מסקרן, במיוחד לאחר שסרטו הקודם של הבמאי טוני גילרוי, "מייקל קלייטון", נגע בתחום התככים העסקיים ועשה זאת באופן מרשים למדי. עם זאת, מאכזב לגלות שהביצוע של "משחק כפול" לא קרוב למצות את הפוטנציאל. כוכבת הסרט, ג'וליה רוברטס כבר מזמן לא כיכבה בסרט ראוי לשמו, ולמרבה הצער "משחק כפול" הוא בוודאי לא הסרט שיחייה את הקריירה שלה.

ריי קובל (קלייב אואן), הוא מרגל בריטי לשעבר, שנתפס עם המכנסיים למטה (פשוטו כמשמעו), לאחר שמרגלת אמריקאית נאה בשם קלייר סטנוויק (ג'וליה רוברטס) פיתתה אותו וגנבה ממנו מסמכים בעלי חשיבות. כמה שנים אחר כך, השניים נפגשים בזירה מודיעינית חדשה – שניהם שכירים של תאגיד קוסמטיקה בינלאומי ענק, ומרגלים למענו כנגד תאגיד מתחרה. מאחר ומדובר בסרט ריגול, כפי שניתן לצפות, הנראה על פני השטח מסתיר תחתיו מזימות אחרות, שבתורן אף מסתירות מזימות נוספות.

סרטי הריגול הטובים באמת תמיד ביטאו, מעבר לעלילה הפשוטה, את הקונפליקטים הקיצוניים במצבו של אדם החי בשקר. אם בוחנים את "משחק כפול" בזכוכית מגדלת, ניתן לגלות כי גם הוא עושה ניסיון שכזה, ומדי פעם בוחן את האפשרות ליחסים רומנטיים בין שני שקרנים מקצועיים, שנוסף על כך, חושדים בכל הסובב אותם. אם זה היה מוקד הסרט, יכול להיות שהיה בו עניין, אך מאחר ומדובר בעניין משני וקלוש למדי, אנו נותרים עם סרט שבמרכזו עומדת תסבוכת עלילתית מורכבת ומסובכת יתר על המידה, בה נדרש הצופה לעקוב אחר מי עובד על מי ומי דופק את מי על פני כמה יבשות ודרך כמה קפיצות בזמן.

מדובר במעקב מייגע ומתיש, וגם יחידי הסגולה שיצליחו לעמוד בו, לא יגלו בסוף הדרך פואנטה מרגשת או מעניינת במיוחד. נראה שהבמאי, במאמציו לחבר יחדיו את הקצוות הפרומים הרבים של התסריט, הקדיש לכך את כל מאמציו והזניח את כל היתר, מה שמותיר סרט חלול וחסר נשמה. המתח לא מותח, הסכנה לא מרגשת, והסקס לא סקסי. נקודת האור של הסרט היא מצד שחקני המשנה המגלמים את המנכ"לים של התאגידים המתחרים, פול ג'יאמטי וטום ווילקינסון, שני שחקנים בעלי כשרון רב וזכויות רבות. שיאו של הסרט מגיע כבר בהתחלה, בסצינת הכותרות המשעשעת, כאשר שני המנכ"לים מכים זה את זה בשדה תעופה גשום בהילוך איטי. מאותה פתיחה מבטיחה והלאה, מדובר בהתדרדרות איטית וכאובה.