סנטולוגיה

בעוד חיוכו של שון פן מרוח על שלטי חוצות ברחבי הארץ ומזמין את הצופים לצאת מן הארון אל אולמות הקולנוע ולצפות בחביב האקדמיה "מילק", קשה שלא להיות מופתעים מהעובדה שדווקא במאי אינדי בועט וניסיוני כמו גאס ואן סנט זוכה לחיבוק כה אוהד מן הממסד. רק לפני שנתיים היו עסוקים מעריציו של ואן סנט בניסיון פענוח נואש של "פרנואיד פארק", הלופ החידתי האחרון של הבמאי האמריקאי שסרטיו בשנים האחרונות מטיילים על הגבול שבין וידאו ארט לקולנוע, ושלוש שנים לפני כן הוא זכה בכבוד ששמור בד"כ לקולנוע אירופאי אמנותי בלבד – פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. אבל ההפתעה מהולה בתחושת דה ז'ה וו קלה. אין זו הפעם הראשונה בה הנטיות המיינסטרימיות של ואן סנט באות לידי ביטוי ובמהלך קריירה שנמשכת 23 שנים הוא הוכיח כי למרות שהוא מקוטלג כבמאי אוונגרד, כשנחה עליו הרוח הוא מסוגל להיות גם מסחרי.

נער שוליים

גאס ואן סנט, 56, ספג השפעות אוונגרדיות ראשונות מסרטיו של אנדי וורהול, בהם הוא נתקל במהלך שנות לימודיו בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, כמו גם מחברים לספסל הלימודים שכללו את דיוויד ברן וחברי להקת "Talking Heads" לעתיד, והחליט לוותר על שאיפות הציור של לטובת הקולנוע. לאחר תקופה קצרה כעוזר הפקה בהוליווד מצא ואן סנט עבודה במשרד פרסום ניו יורקי, בו הוא חסך את 20,000 הדולרים ששימשו אותו ב-1985 להפקת סרטו הראשון "Mala Noche" המתאר מערכת יחסים הומוסקסואלית בין מהגר מקסיקני למוכר בחנות משקאות. כבר בסרט זה ניכרה נטייתו של ואן סנט, הומו מוצהר בחייו הפרטיים, להתעסק באהבה חד מינית, כמו גם בדמויות משולי החברה.

"Mala Noche" זכה להתעניינות גורפת בעולם הארט האוס וגם ביוניברסל הציצו לכיוונו אבל השתפנו לבסוף. ואן סנט המשיך כעצמאי. את שנותיו הבאות בילה בפורטלנד אורגון ושם, בשיתוף פעולה עם חברת ההפקה העצמאית "אבניו", הוא ביים את יצירת המופת הראשונה שלו - "דראגסטור קאובוי" (1989), המתארת את מעלליה של חבורת נרקומנים ששוד בתי מרקחת הוא עיסוקם המרכזי. עם מאט דילון באחד מתפקידיו הגדולים, הופעת אורח של גורו ההרואין וויליאם בורוז ותיאור קודר למדי של החיים בתחילת שנות השבעים, הפך ואן סנט ליקיר סצנת האינדי האמריקאית, והחזיר לחיים את הקריירה הדועכת של דילון.

לאחר משא ומתן כושל נוסף עם הוליווד, הפעם מול חברת פוקס, הסכימה ניו ליין סינמה לממן את הפרויקט הבא שלו – "איידהו שלי" (1991), ועותקים של התסריט נשלחו לקיאנו ריבס וריבר פיניקס. הסוכן של פיניקס סירב בתוקף להראות את התסריט לכוכב הצעיר אבל ריבס, שהתלהב מאוד מהפרויקט, רכב על האופנוע שלו מקנדה עד פלורידה על מנת להעביר את התסריט לפיניקס באופן אישי, וזה השתכנע הסרט, המבוסס באופן רופף על "הנרי החמישי" של שייקספיר, מתאר את סיפורם של צמד זונות ממין זכר שנוסעים לאיטליה על מנת לחפש את אמו של אחד מהם.

הכל או כלום

לאחר ש"גם לבוקרות יש רגעים קודרים" (1993), נכשל בקופות וספג גם ביקורות לא נעימות, העסיק את עצמו ואן סנט בהפקת סרט בשם "קידס" (1995) עבור לארי קלארק, צלם סטילס בו הוא נעזר בתחקיר של "איידהו שלי". שנה אחר כך פגש את ניקול קידמן בחצי הדרך אל המיינסטרים בסרט "פיתוי קטלני" (1995). קידמן, שהיתה בעיצומה של הטרנספורמציה מכוכבנית זוטרה למעמדה הנוכחי כאלה הוליוודית נעזרה במוניטין האיכותי של ואן סנט, שהצליח להוציא ממנה את אחד מתפקידיה הטובים ולזכות אותה בגלובוס מוזהב. הסאטירה החריפה אותה רקח ואן סנט מתארת את שאפתנותה ההרסנית של אישה המוכנה לעשות הכל על מנת לזכות בפרסום ובתהילה.

כבר בסרטו הראשון ניכרה נטייתו של ואן סנט, הומו מוצהר בחייו הפרטיים, להתעסק באהבה חד מינית, כמו גם בדמויות משולי החברה

גאון באמצע הדרך

"ניסיתי לעשות סרט בשביל כל האנשים, מבלי להתחשב בסגנוני האישי" אמר ואן סנט על "סיפורו של וויל האנטינג", הגיחה המשמעותית הראשונה שלו אל אמצע הדרך, במשפט שמסביר במידה מסוימת את המועמדות הראשונה לאוסקר של במאי השוליים . סיפורו של גאון המתמטיקה דל האמצעים אותו כתבו הכוכבים הצעירים בן אפלק ומאט דיימון, הפך אותם ואת ואן סנט לחביבי הוליווד בטקס האוסקר של שנת 1997.

ב"פסיכו" (1998), אחת המחוות הסמליות המושקעות בהיסטוריה, צילם ואן סנט מחדש את המותחן של היצ'קוק מתוך מחשבה לפיה העובדה שצוות הצילום הוא אחר והזמן הוא אחר יהפכו את הסרט לשונה מהמקור. כצפוי התוצאה הייתה מוזרה במקצת אבל הסרט לא היה כישלון, ואף מילא את מטרתו בעוררו פולמוס בקרב המבקרים המבולבלים. "תהיתי מה היה קורה אם במקום לקחת סרט ישן ולעשות לו גרסה חדשה אני אקח סרט ישן ואצלם אותו מחדש בדיוק באותו האופן. אחרי וויל האנטינג היתה לי הזדמנות לבדוק." אמר ואן סנט, שהופתע כשהסרט לא הפך ללהיט.

אחרי סיום צילומי הסרט "למצוא את פורסטר" (2000) חזר ואן סנט לעולם האינדי עם הסרט "גרי" (2002), וכשקיבל הצעה לביים סרט המבוסס על הרציחות בקולומביין, הוא הנפיק את יצירת המופת "אלפנט" (2003), הצלע השנייה ב "טרילוגיית המוות" שלו הכוללת גם את הסרט "ימים אחרונים". בהשפעת הגאון ההונגרי בלה טאר אימץ ואן סנט לצורך צילומי הטרילוגיה סגנון של שוטים ארוכים ומבנה זמן מקוטע, ועל ידי שילוב האלמנטים הללו במיתוסים מודרניים כמו הרצח בקולומביין או ימיו האחרונים של קורט קוביין הצליח לגרום לסגנון מנוכר ולא תקשורתי להתעדכן ולהפוך רלוונטי ומעניין. "פרנואיד פארק" (2007), שמתאר מקרה של הרג אדם שלא במתכוון על ידי סקייטר צעיר משתמש באותו התחביר הקולנועי אותו פיתח ואן סנט בשנותיו המאוחרות, ואותו הוא זנח לקראת החזרה המתוקשרת שלו להוליווד עם הביוגרפיה הקולנועית "מילק".

ההימורים לגבי הכיוון אותו יאמץ ואן סנט בסרטו הבא בעיצומם. האם ינצל את מעמדו ואת כוחו על מנת לממן עוד ניסוי אמנותי מוזר ואניגמטי כמו "פסיכו"? או שמא יחליט להישאר בחיקו החם של הממסד ויזכה באוסקר? שתי האופציות נראות שרירות והגיוניות באותה המידה. אבל התקווה המקננת בלב מעריציו היא שישכח מהוליווד, יחזור לפורטלנד, יפצח בעוד טרילוגיה של יצירות מופת מאתגרות, וישאיר את סרטי האוסקרים הנוסחתיים לאנשים שיודעים לעשות רק אותם.