לא חלב, פרווה

"מילק", סרט על סיפורו המרתק והטראגי של ההומו המוצהר הראשון שנבחר לכהונה ציבורית בארצות הברית (באופן מתבקש, בעיר סן פרנסיסקו), הוא סרט מעניין משתי בחינות סותרות. הראשונה היא שבניגוד למגמת המיינסטרים הליברלית של שני העשורים האחרונים, שמתוך שאיפה להתרחק מסטריאוטיפים פוגעניים שאפה להציג את הגייז כזהים לחלוטין לסטרייטים (עיינו ערך "הר ברוקבק"), כוכב הסרט שון פן לא חושש להציג את דמותו של הרווי מילק כהומו מוצהר בכל רמ"ח אבריו, כולל המניירות, טון הדיבור והג'סטות המקובלות במגדר. במובן זה, מדובר במגמה רדיקלית.

"מילק" מוכיח שאין יותר צורך לכפות על דמות של הומו חליפה סטרייטית בשביל להכשירה למען הקהל הרחב, וניתן להציגה כמות שהיא, בלא חשש, והקהל יזדהה איתה בחפץ לב. מנגד, ובניגוד לפועלו הפוליטי המהפכני של הרווי מילק, "מילק" בוים כסרט ביוגרפי סטנדרטי, שמציג את סיפור העלילה בסגנון מיינסטרים, כמעט שמרני. אמנם הגיבור הוא הומו מוצהר ומוחצן, ואמנם סן פרנסיסקו של שנות השבעים מוצגת כפסטיבל צבעוני ויצרי, אבל אמנות הקולנוע שבאה לספר את סיפורם היא כמעט אנטיתזה לתוכן. ניתן לשער כי אולי דווקא שמרנות זו היא אחת הסיבות שזיכתה את הסרט בכרטיס הכניסה לטקס האוסקר בחודש שעבר (זוכה פרסי האוסקר לשחקן הראשי ולתסריט, ומועמד לרבים מהפרסים המרכזיים), אך מנגד, קשה שלא לחוש שמשהו פוספס בתהליך.

הסרט עוקב אחר סיפורו של הרווי מילק (שון פן) החל מיום הולדתו ה-40, בו הוא פוגש את בן זוגו, סקוט סמית' (ג'יימס פרנקו), ומהווה פתח שדרכו הוא יוצא מהארון בו הסתתר עד אותו הרגע. היציאה מהארון מלווה במהפך של ממש בחייו של מילק, שעובר עם בן זוגו הצעיר לסן פרנסיסקו, אולי המקום היחידי בארצות הברית של שנות השבעים בו יכלו לחיות בחופש יחסי. עם זאת, החופש מלווה בלא מעט דעות קדומות ואפליה מצד הרוב השמרן ומוסדות השלטון, מה שדוחף את מילק לצעד מהפכני – להתמודד כמועמד בבחירות העירוניות של משרת "מפקח עירוני" (השקולה לחברות במועצת העיר בערי ישראל). למרות כישלונו המהדהד במערכת הבחירות הראשונה, ואף באלו שבאו בעקבותיה, מילק המשיך לנסות, עד שלבסוף הצליח לעשות היסטוריה ונבחר, למרות נטייתו המינית המוצהרת, לתפקיד בעיריית סן-פרנסיסקו. אמנם זהו סיפור סינדרלה פוליטי, והאגדה הזו אכן התרחשה במציאות, אך סופה היה טראגי, כפי שתועד היטב בסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר "הזמנים של הארווי מילק" משנת 1984. למען קוראינו שלא בקיאים בהיסטוריה אמריקאית מודרנית, נחסוך את הספויילר על סיומה הצורם.

שון פן נושא על כתפיו את הסרט, ויכולתו לתת לדמותו של מילק עומק וחיים היא זו שגורמת לסרט לחיות. התסריט משטיח את דמותו של מילק (בשנה קולנועית שחונה זו זכה הסרט באוסקר לתסריט), וכמעט כופה עליו תפקיד של קדוש מעונה מודרני, שכל חייו היו ללא רבב וללא חטא. שון פן מצליח בכוח כישרונו לחמוק ממלכודת זו, ולתת לדמות אפשרות לחיות גם בין שורות התסריט. לעומתו, גאס ואן-סנט, במאי שבין עבודותיו סרטים חדשניים כמו "איידהו שלי" ו"אלפנט" לצד סרטים רגילים יותר אך זכורים לטובה כמו "סיפורו של ויל האנטינג", לא מצליח לסייע בידיו של שון פן במלאכה הקולנועית.

ואן-סנט מספר את העלילה באופן חסר השראה, ולמרות יכולתו המוכחת כבמאי להעביר את הסיפור לצופה באופן רציף וסביר, נושא הסרט, והסיפור האמיתי והייחודי עליו הוא מבוסס, זועקים ליותר מכך. נראה שעיקר מאמציו של ואן-סנט נסובים סביב ניסיונות שחזור כמה שיותר מדויקים של סן-פרנסיסקו של שנות השבעים, וסביב חיקוי חיצוני כמעט אובססיבי של הדמויות המקוריות, כפי שניתן להיווכח בצפייה בסרט התיעודי על מילק מ-1984, או ברצף כותרות הסיום של הסרט הנוכחי, המציגות את הדמויות האמיתיות לצד השחקנים המגלמים אותן.

מזלו של ואן-סנט הוא שליהק את שון פן לתפקיד הראשי, שבזכות הכריזמה האדירה שלו ובעזרתם הנדיבה של כמה שחקני משנה (במיוחד ג'וש ברולין המגלם את חבר המועצה השמרן ויריבו העיקרי של מילק) מצליח להפוך את הסרט ליותר מסך כל חלקיו.