פנתר במרתף

"הפנתר הוורוד 2"

הפרטים היבשים: "הפנתר הוורוד 2", באנגלית "The Pink Panther 2", ארה"ב, 2009. ניסיון שני של סטיב מרטין להתניע מחדש את סדרת הסרטים האהובה של פיטר סלרס משנות ה-60.
במאי: הרלד זווארט ("לילה אחד במקולס", "סוכן סמוי קודי בנקס").

שחקנים: נבחרת מרשימה - סטיב מרטין, ז'אן רנו, אנדי גרסיה, ג'ון קליז, אמילי מורטימר, ליל טומלין, ג'רמי איירונס, אלפרד מולינה ועוד.
92 דק'.

במשפט אחד: הזייה קאמפית פרנקופונית מעידן אחר.

אז למה כן?
אם סלפסטיק קלאסי מצחיק אתכם, תצחקו. מרטין וחבריו לא בוחלים באמצעים ויש סצנות עם בקבוקי יין, בגדים של אפיפיור, רקדני פלמנקו, ילדי קארטה, מגבים של מכונית וכו'. מעבר לזה, הדבר הטוב היחיד שקיבלתי מהסרט זה תירוץ לחזור ולחפור בסרטיו הישנים של פיטר סלרס הגאון.

הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל: זה לא סרט בנים ולא סרט בנות, ולמרות שהצבע הוורוד שולט, זה גם לא סרט הומואים, ואפילו לא סרט ילדים. המצאה חדשה: סרט ללא קהל יעד!

הדייט שתקע אותי: סרט הורג דייטים. מומלץ להתרחק.

מדד הזיקפה: אמילי מורטימר שולטת בלוק הספרנית ויש שם גם הודית יפה אחת שאת שמה לא אנסה אפילו לאיית בעברית. אבל מדד הזקפה נותר נמוך ביותר.

דם על הידיים: יש כמה יריות אבל אף אחד לא נפגע, לצערי.

האורך דווקא כן קובע: אורך מושלם של 92 דקות. שלא יאמרו שאני לא מפרגן.

"השומרים"

הפרטים היבשים: "השומרים", באנגלית "Watchmen", ארה"ב, 2009. מבוסס על רומן גראפי (כלומר קומיקס עם דאווין) מאוד נחשב (ככה מספרים, אני פעם ראשונה שומע על זה) מ-1987.
במאי: זאק סניידר ("300" המצליח ו"שחר המתים" המעולה).

שחקנים: אף אחד בעל שם. ובכל זאת: בילי קרודופ ("כמעט מפורסמים", "סיפורי דגים"), מיילין אקרמן ("אשת החלומות", "27 שמלות"), פטריק וילסון וג'קי ארל היילי (שניהם זכורים לטוב מ"ילדים קטנים").
162 דק'.

מה הסיפור? השנה היא 1985 אבל המציאות היא אלטרנטיבית: ניקסון הוא נשיא ארה"ב וגיבורי-על במסכות חיים בינינו כאחד האדם. אחרי שנים בהן הם מסייעים בהשלטת חוק וסדר, מוצאים "השומרים" הללו מחוץ לחוק. העסק מסתבך כשמישהו גם מתחיל לחסל אותם אחד אחד, והם נאלצים לחזור מפרישה כדי לפתור את התעלומה וגם, כמובן, להציל את העולם.

אז למה כן?
בזכות מיילין אקרמן הסקסית בחליפת לייטקס צמודה, ועוד יותר בלעדיה. בגלל שכיף לראות סרטים כאלה באיימקס (למי שגר בקריות). כי זה משעשע לפגוש באולם חבורות של גיקים מהסוג שחשבנו שיש רק באמריקה. הודות לפסקול להיטים מכל הזמנים סטייל "פורסט גאמפ" וגם סיקוונס הכותרות המרשים ביותר מאז "שבעה חטאים".

ולמה לא?
כי זה ארוך, נטול הומור עצמי, יומרני לפרקים, ולמרות הכל לא יותר מאשר עוד סרט קומיקס עתיר CGI.

הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל: סרט בנים. הדמויות הנשיות משמשות כלא הרבה יותר מממתקים לעיניים.

הדייט שתקע אותי: לא ממש סרט שמתאים לדייט, אלא אם כן נפגשתם בכיתת המחוננים ואתם נוהגים גם לשחק יחד D&D.

דם על הידיים: מדובר בסרט אלים למדי, כפי שניתן לצפות מזאק סניידר. גפיים מרוסקים, דם ניתז והמונים נהרגים בקרבות.

האורך דווקא כן קובע: הגזמה פרועה עם 162 דקות. היו צריכים לפצל לשני סרטים ואז גם היו מרוויחים עוד כמה ג'ובות.

בוטום ליין: עם כל הכבוד למיומנות הטכנית, לתחכום ולחספוס, עדיין מדובר בסרט על אנשים בתחפושות מטופשות שעושים דברים מאוד לא הגיוניים. לא כוס התה שלי.