האחים כהן

בפורים, כמו בפורים, אפשר להיות הכל. ילדים מתחפשים לגברים (כבאי, שוטר, קאובוי ושליח פיצה?) גברים מתחפשים לנשים, ונשים מתחפשות לכל מיני דברים עם גרביוני רשת ועקבים. העובדה שכבר בשבוע שעבר, שבעה ימים לפני חג פורים הרשמי, ניתן היה לראות ברחוב אנשים בוגרים מאופרים ומאובזרים באקססוריז מכף רגל ועד פאה כחולה על הראש, מלמדת עד כמה אנו מחבקים בשתי ידיים את ההזדמנות השנתית הלאומית, להחצין כל מיני מאווים כמוסים במסווה של תחפושת לחג.

ברפרטואר של כל אחד מאיתנו פרסונות שגולמו, מעשים שנעשו בשם הדמות ותקריות שאירעו אנדר קאבר. אבל סשה ברון כהן, הלא הוא עלי ג'י, בוראט וברונו בבת אחת, הלך עם זה עד הסוף, והפך את התחפושת לקריירה ולאורח חיים.

משבר זהות

ברון כהן פרץ לתודעה בשנת 2000, עם תוכנית הראיונות הייחודית שלו "המופע של עלי ג'י" ששודרה בערוץ 4 הבריטי ושאחר כך, עם הצלחתה והבנת הפוטנציאל שבדבר, היגרה ל-HBO בארה"ב. במרכז התוכנית ניצבה דמות המראיין, עלי ג'י, בחור לבן המתיימר להיות ראפר, פרודיה על צעירים לבנים שמתים להיות גנגסטרים שחורים ומגניבים. עלי ג'י לבש בגדי היפ-הופ אקסטרווגנטיים, דיבר על "השכונה" באנגלית משובשת ובמבטא ג'מייקני למרות שהתגורר בפרבר לונדוני שרוב תושביו הם לבנים בני המעמד הבינוני, והצליח להביך בעזרת שאלותיו והערותיו הלא תקינות פוליטית את כל מי שישב מולו והתראיין בתוכנית.

פוליטיקאים, אנשי דת, חינוך וחוק, נפלו בזה אחר זה בפח המילולי והרעיוני של האיש הלא ברור, שהצליח לגרום למרואייניו לגלות דעות ורגשות שבדרך כלל מוסווים היטב, כמו הומופוביה, אנטישמיות, שנאת נשים, צביעות ומה לא.

עלי ג'י לא עשה זאת לבד. דמויות נוספות שפעלו באותו מישור ולמען מטרה דומה בתוכנית היו בוראט סאגדייב, כתב מקזחסטאן שמציג כביכול לבני מולדתו את התרבות האמריקאית ושהפך ב-2006 לגיבור עולמי עם הסרט "בוראט", וברונו, כתב אופנה אוסטרי הומוסקסואל שסרט בכיכובו עתיד לעלות לאקרנים ביולי הקרוב וכבר עושה המון רעש.

עלייתו של עלי

סשה ברון כהן נולד ב-1971 בלונדון, לג'רלד, בעל חנות בגדים ממוצא וולשי ולדניאלה, מורה לתנועה ישראלית שהיגרה לבריטניה. הוא גדל בבית ששמר על מסורת יהודית, בילדותו היה חבר בתנועת הנוער "הבונים דרור" וב-1989 אף שהה כשנה בקיבוץ ליד ראש הנקרה. סבתו אגב, מתגוררת בבית אבות בבת ים. גם אישתו, השחקנית האוסטרלית איילה פישר, שסרטה "וידויים של שופוהוליק" עלה בחודש שעבר לאקרנים בארצנו, הגיעה לביקור שורשים בקיבוץ במסגרת גיורה. חוץ מלדבר ג'יבריש, לטענתו ולכל המתעניינים, הוא שומר על כשרות, מבקר בבית הכנסת פעמיים בשנה ולא עונה לטלפונים בשבת.

ברון כהן למד היסטוריה בקולג' בקיימבריג' ונראה כי היסודות לעיסוק במתחים בין גזעיים וביחס החברה לאחר ולבני מיעוטים, העסיקו אותו כבר אז- עבודת הגמר שלו עסקה בברית שבין השחורים ליהודים בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח בשנות ה-60.

במהלך שנות הקולג' העליזות רכש ברון כהן מיומנות נוספת שתשרת אותו בעתיד. בראיון ל"רולינג סטון" (ואין הרבה כאלו, בדרך כלל הוא מתראיין בתור אחת הדמויות שלו בלבד ושומר בכך על פרטיותו) הוא מספר כי התחזה לדמויות שונות, כמו נגן בלהקה למשל, כדי להיכנס חינם אין כסף לנשפים יוקרתיים בקמפוס. כשהגיע לניו יורק בגיל 23 השתכללה השיטה והוא נזכר איך הוא וחבריו העמידו פנים שהם סדרנים או סוחרי סמים כדי להיכנס למועדונים.

אבל הכל כמו תמיד, התחיל בילדות. ברון כהן העריץ את סדרת סרטי "הפנתר הורוד" בכיכובו של פיטר סלרס ואת חבורת מונטי פייטון וגילה עניין מיוחד בראפ. בגיל שתיים עשרה, הקים קבוצת ברייקדאנס עם כמה חברים מבית הספר והופיע איתם בין היתר בבר המצווה שלו. בראיון ל"רולינג סטון", הוא מספר איך אימו הייתה מסיעה אותו ואת חבריו לקובנט גארדן, איך היו מוציאים מהאוטו משטח לינוליאום, פורשים אותו על הרצפה ומתחילים לרקוד.

אחרי סיום הלימודים בקיימברידג', עבד בכמה הפקות טלוויזיה בריטיות וקבע לעצמו אולטימטום של חמש שנים כדי להצליח להתפרנס ממשחק ומהיותו קומיקאי. למזלו ולמזלנו, חודשיים בלבד לפני שפג האולטימטום קיבל ברון כהן הצעה מהסוכנת שלו, עת ששהה בחוף הים בתאילנד, לבוא לעשות אודישן לתפקיד בתוכנית סאטירה לילית. התגובות לאודישן שלו לא היו נלהבות במיוחד, אך רגע לפני שעזב את החדר, הציג לצוות התוכנית קלטת וידאו שבה הוא מגלם עיתונאי קזחי גזען ואנטישמי שמשתולל בהייד פארק בלונדון, וקיבל את התפקיד מיד. התוכנית בכיכובו של עלי ג'י הגיעה זמן קצר אחר כך וכבשה את הקהל.

ברון כהן הצליח לחשוף בעזרת בוראט, דעות אנטישמיות, גזענות, הומופוביה וצביעות ברחובות, בבתי ובאצטדיוני ארה"ב

נכנס בוראט, יצא סוד

אם התוכנית "המופע של עלי ג'י משכה אש, השריפה שיצר "בוראט" הגיעה עד קזחסטן. אי שביעות הרצון מהייצוג להם זכו, הובעה על ידי הקזחים כבר אחרי שבוראט ברון כהן הנחה את טקס פרסי ה- MTV בליסבון (2005). דוברים מטעם ממשלת קזחסטן ביקשו להבהיר כי בוראט אינו קזחי ומחו בתוקף נגד הצגת דעות נוסח "באמריקה, נשים יכולות להצביע אך סוסים לא. זה הפוך במדינה שלי".

ברון כהן הצליח לחשוף בעזרת בוראט, דעות אנטישמיות, גזענות, הומופוביה וצביעות ברחובות, בבתי ובאצטדיוני ארה"ב. באחד מרגעי השיא של הסרט מצטרפים יושבי פאב באריזונה לבוראט לשיר בו הוא קורא "לזרוק את היהודים לבאר", וברגע אחר הוא גורם לסטודנטים שתויים במיוחד לצאת בהתבטאויות גזעניות מול המצלמה (הם תבעו אותו אחר כך). נראה כי העובדה שבוראט אינו מוסרי או מודע לתקינות פוליטית, גורמת לאנשים העומדים מולו לבטא את הדעות החשוכות והסמויות שלהם בלי פילטרים ומסננים.

עם הפנים לקהילה

אחרי הצלחתו המסחררת של "בוראט" וזכייתו בפרס גלובוס הזהב, החליט ברון כהן שהוא מפסיק לגלם את דמויותיהם של עלי ג'י ושל בוראט שהפכו למוכרות ומזוהות עימו מידי.
"כששיחקתי את בוראט ועלי ג'י הייתי לפעמים בתוך הדמות במשך 14 שעות ביום ולמדתי לאהוב אותם, כך שלומר שלא אשחק אותם יותר לעולם זה דבר די עצוב מבחינתי", אמר כהן לעיתון הבריטי "דיילי טלגרף".

כאמור, הבא בתור הוא ברונו, כתב האופנה האוסטרי ההומוסקסואל שאוהב להתלבש חשוף ומדבר במבטא גרמני כבד. בתוכנית הטלוויזיה נטפל ברונו לדוגמניות, למעצבים ולסטייליסטים, גורם להם לסתור את עצמם שוב ושוב וחושף את הבלוף והיומרנות שעומדים לעיתים מאחורי אנשי התעשייה הזו. באחת התוכניות גרם ברונו לסטייליסטית להתחזות למעצבת תצוגת האופנה בקלות מטרידה, אחרי שהסביר לה שהוא לא מוצא את המעצבת וכי עליו לשדר ראיון איתה למולדתו. בתוכנית אחרת ביקש מבעל חנות אופנה מפורסמת לשקר ולומר כי מדונה היא קליינטית קבועה שלו, למרות שרגע לפני שנדלקו המצלמות כביכול, אמר לברונו כי כף רגלה לא דרכה שם לעולם.

שם הסרט המלא: "ברונו: מסע טעים באמריקה למען גרימת אי-נוחות מופגנת לזכרים הטרוסקסואלים בנוכחותו של הומו זר בחולצת רשת", מבטיח כי גם סרט זה יעורר מהומה רבה והכנסה גדולה. כמצופה, סיום הפקתו מתארכת בגלל מעצרים, תביעות והסתבכויות שעל הפרק. באחת התקריות פרסם ברון כהן מודעה באינטרנט בה הזמין גברים למופע חשפנות במועדון, ובשיא הערב, מול עשרות גברים משולהבים, הופיעו שני גברים עירומים והתגפפו בכלוב. הקהל לא קיבל את זה יפה וחמישה גברים, כולל ברון כהן עצמו נפצעו. בקיצור, יש למה לחכות.

הסרטים נצפו באדיבות ספריית ה-DVD "זמנים מודרניים".