יו גו גירל!

לבני, מרקל, קלינטון, ברוני, רייס. הנשים החזקות משתלטות על העולם ולא רחוק היום בו יוכלו הגברים להירגע קצת בבית עם הילדים והבישולים בעוד המין היפה מנהל את העניינים. בזמן שאנחנו מגדלים רחם, יום האישה הבינלאומי הזכיר לנו כמה סרטים ששמו את האישה בפרונט. השליכו את החזיות למדורה בחוץ לפני הצפייה.

"מגנוליות מפלדה" (1989)

מסחטת הדמעות של הרברט רוס נחשבת עד היום לסרט הבנות האולטימטיבי. סכרת זה לא משחק ילדים כפי שמגלה שלבי (ג'וליה רוברטס) וחבורת הדודות הרכלניות מסלון היופי השכונתי (דריל האנה, סאלי פילדס, שירלי מקליין, אוליפיה דוקאקיס ודולי פרטון), אבל עם קצת אחווה נשית ובדיחות קרש אפשר להסתדר. זמן המסך המוקדש לגברים בסרט מינימלי וכשהם מופיעים הם מוצגים כחבורה של פוחזים פלגמטים וונדליסטים, אבל זה הכל מאהבה. למרות הדעה הקדומה לגבי הסרט ההופעות המדהימות של צוות השחקניות גורמות לרובו להיות די מהנה עבור שני המינים, אם כי אין ספק שרמת הדביקות והנושא המדכא הופכות אותו למבחן סיבולת גם עבור הצופה המחוסן ביותר.

"נערה עובדת" (1988)

קרלי סימון זכתה באוסקר על "Let The River Run", שיר הפתיחה המעולה, המשרה את האווירה ההולמת את סרט הפולחן של מייק ניקולס. הדרך להצלחה ארוכה ומפרכת בוול סטריט, במיוחד אם הכישרון הפיננסי שלך מוסווה מאחורי החזות הילדותית (והסקסית) של טס מק'גיל (מלאני גריפית'). אף אחד הרי לא לוקח ברצינות בלונדיניות חמודות מהפרברים. אבל כשקתרין פארקר (סיגורני וויבר), הבוסית החדשה, גונבת לה את הרעיון הפיננסי הגאוני אותו הגתה, טס נכנסת לפעולה ולא מהססת גם לגנוב את בן זוגה של פארקר (האריסון פורד) בדרכה להפוך לבוסית בעצמה. למרות הסוף הטוב הסרט מציג את הטרנספורמציה של הגיבורה כמשימה על אנושית, שרק רצף אירועים ממוזל שמשולב בהחלטיות והכישרון של טס, יכול להפוך אותה למציאות.

"תלמה ולואיז" (1991)

ג'ינה דיוויס וסוזן סרנדון מככבות בגרסה המפתיעה של רידלי סקוט לז'אנר סרטי המסע כשתי נשים שלוקחות חופשה של יומיים מחייהן המדכאים ומחליטות בעקבות כמה תקריות בדרך שהן לא חוזרות הביתה. התסריט זוכה האוסקר של קאלי קורי לוקח את המסרים הפמיניסטיים של הסרט עד הסוף המר בסצנת הזינוק המפורסמת מהגרנד קניון, שהפכה לסמל למאבק של נשים בכל העולם נגד הדיכוי הגברי. למרות ששתי הדיוות בתפקידים הראשיים היו מועמדות לאוסקר, הכוסית האמיתית בסרט היא ללא ספק בראד פיט בהופעתו הראשונה בסרט הוליוודי.

"תשע עד חמש" (1980)

מה שמתחיל כמו קומדיית מצבים סטנדרטית בעלת מסרים פמיניסטיים חבויים הופך במהלך הסרט להגשמת הפנטזיה של כל מזכירה שאי פעם סבלה מאפליה או מהטרדה מינית. לילי טומלין, בתפקיד מנהלת המשרד שלא מצליחה להתקדם למרות שהיא עושה את כל העבודה, ג'יין פונדה, בתפקיד הגרושה הטרייה שנאלצת להתחיל לעבוד בעקבות הפרידה ודולי פרטון, בתור המזכירה המוטרדת מינית, חוטפות את הבוס השוביניסט ומתחילות לנהל את המשרד כמו שהן תמיד חלמו. מלכת הקאנטרי הבלתי מעורערת, שפלשה לראשונה גם למצעדי הפופ עם ההמנון שהופיע בפסקול, מפגינה כישורי משחק מרשימים בתפקידה הקולנועי הראשון. אחד מסרטי הגירל פאוור הראשונים שהיווה דוגמה ומופת לבאים אחריו.

"ארין ברוקוביץ'" (2000)

לזרוק את כל הזבל הכימי שהמפעל שלך מייצר למים אותם שותים תושבי עיירה שלווה זה ממש לא לעניין כפי שמסבירה ג'וליה רוברטס לבית המשפט בגרסה הקולנועית לסיפורה האמיתי של ארין ברוקוביץ'. זה לא פשוט לנצח תאגיד ענק בבית משפט עם ילד על הידיים אבל רוברטס, האישה והמחשוף, מוכיחה שלא רק שזה אפשרי, אפשר גם לזכות באוסקר על הדרך. אלברט פיני מצוין בתור עורך הדין שמעסיק את את ארין וסובל את הקריזות שלה. הסרט הפתיע בשנת 2000 כצעד גדול לכיוון המיינסטרים עבור סטיבן סודרברג (סקס שקרים ווידאוטייפ) שהיה עדיין בתקופה הפרה-ג'ורג' קלונית שלו.

"לא רק בלונדינית" (2001)

בלונדינית קלת דעת הולכת ללמוד משפטים בהארוורד. זה הרעיון הקומי עליו מבוסס הסרט "לא רק בלונדינית", ולאור העובדה שהוא הפך להיות הלהיט המפתיע של שנת 2001 ושההמשכון השלישי כבר בדרך, נראה שזה לחלוטין מספיק. ריס ווית'רספון הוכיחה אמנם שהיא לא רק בלונדינית כשזכתה באוסקר ארבע שנים מאוחר יותר על תפקיד של זמרת קאנטרי ברונטית לחלוטין ("הולך בדרכי"), אבל דמותה של אל וודס, שמחליפה ארבעים תסרוקות במהלך הסרט, יושבת עליה כמו כפפה ורודה על יד ענוגה. לאחר שחבר שלה עוזב אותה בטענה שהיא לא ייצוגית מספיק וודס מבינה כי הדרך היחידה לזכות בליבו היא לעשות תואר במשפטים, ומגלה כישרון מפתיע בתחום, מבלי לוותר על אופייה הצפונבוני. פוסט פמיניזם במיטבו.

"אגרוף של אישה" (2000)

קלינט איסטווד וה"מיליון דולר בייבי" שלו פראיירים ליד סרט האינדי הבועט, או יותר נכון – נותן בוקס, של קרין קוסמה. מישל רודריגז, בתפקיד בכורה מדהים, משחקת צעירה מרקע סוציו-אקונומי נמוך, שמתקשה להשתלט על האלימות החבויה בה, ומחליטה לנתב אותה לטובת אגרוף. במהלך הסרט רודריגז נותנת מכות לבחורה סנובית בבית הספר שמתייחסת אליה בזלזול, לאביה האלכוהוליסט שחוטף על הראש אחרי שהוא מתנהג לא יפה, ובאופן כללי לכל מי שמעצבן אותה. המסרים הפמיניסטיים לא מתחבאים עמוק מידי מתחת לפני השטח בסרט, שזכה בפרס השופטים בפסטיבל סאנדאנס 2000, דבר שלא פוגע בריאליזם שלו כהוא זה.