תקרא, תצליח
לרגל יציאת הסרט "לב של דיו" שכולו חגיגה של דמיון ופנטזיה, דני סגל מחזיר אתכם ליצירות הקולנועיות שיגרמו לכם דווקא לעשות מנוי בספרייה

קריאה וכתיבה הן אינן פעולות מובנות מאליהן כפי שיודע כל מי שצפה ב"נער קריאה", ואלו מבינינו שניחנו ורכשו את היכולות הללו צריכים בהחלט להיות אסירי תודה. אבל ב "לב של דיו" למדים הגיבורים כי קריאה יכולה להיות גם תחביב מסוכן, במיוחד אם לדמויות הספרותיות יש חשק להתגשם במציאות באופן קסום ולעורר צרות ומהומה. ברוח אהבת המילה הכתובה של ברנדן פרייזר, נזכרנו בסרטים שיעשו לכם חשק לכבות את המחשב ולקרוא ספר טוב.
"הנסיכה הקסומה" (1987)
כולם ביחד: "מי ניים איז איניגו מונטויה, יו קילד מי פאד'ר, פריפר טו דיי". יופי. ההוכחה הניצחת לעובדה שכולנו חנונים עמוק בפנים היא סרט הפולחן של רוב ריינר ("כשהארי פגש את סאלי") שכל שורה שמופיעה בו צרובה לנצח בתודעתם של פליטי אייטיז ברחבי העולם. פיטר פאלק מגלם בסרט זה סבא חמוד המנסה להחדיר בנכדו הספקן את תאוות הקריאה על ידי סיפור ארוך במיוחד. פזיק, וינציני, ווסלי, הנסיכה באטרקאפ, הנסיך המפרדינק. קשה לשמוע את השמות הללו בלי לפרוץ בריצת אמוק לכיוון הבוידעם על מנת לשלוף את ה-VHS המאובק שהוקלט מערוץ אחד בפסח של לפני 20 שנה.
"סיפורים לפני השינה" (2008)
לאדם סנדלר נמאס כנראה מדמות השלומפר המגושם והעצבני אותה הוא משחק בדרך כלל, כי למרות שסקיטר ברונסון, ההנדימן המתוסכל אותו הוא מגלם ב"סיפורים לפני השינה", הוא עוד נצר לשושלת הלוזרים הסטנדרטיים, סנדלר מבלה כמות לא מבוטלת של זמן מסך בסרט זה בתפקיד קאובוי, איש חלל או אביר, גיבוריהם הבלתי מנוצחים של הסיפורים אותם הוא מספר לאחייניו. סקיטר הוא לא הדוד החינוכי ביותר בעולם, אבל כשהוא מגלה כי לאחייניו יש את היכולת להשפיע על חייו דרך השינויים אותם הם עושים בסיפורים שלו ומבין שלהוות דוגמה טובה זה יותר חשוב ממה שנדמה לו.
"הסיפור שאינו נגמר" (1984)
פנטזיה בצרות. הממלכה הקסומה המורכבת מחלומותיהם ויצירי דמיונם של בני האדם הולכת ונאכלת על ידי ה "לא כלום", שהוא, הריקנות שנותרת כשיותר ויותר בני אדם מפסיקים להשתמש בדמיונם. אטריו הגיבור נקרא להציל את הנסיכה שסובלת ממחלה קשה, מעין הזדהות סימפטומטית עם מצב הממלכה. אבל אפילו אטריו לא יכול לתת לנסיכה את מה שהיא באמת צריכה, שם אנושי. בשביל זה צריך את באסטיאן, הילד שקורא את הסיפור, שצועק את שמה לתוך הסערה ומציל את המצב. חלומה של כל תולעת ספרים מתגשם ב "הסיפור שאינו נגמר", בו מגלה באסטיאן הלא מקובל כי הוא עצמו הגיבור של ספר ההרפתקאות. ב 1984 היתה האדפטציה של וולפגנג פיטרסון ("טרויה") לספרו של מיכאל אנדה הסרט היקר ביותר שאי פעם נעשה בגרמניה, אבל למרות האפקטים עוצרי הנשימה והמוסיקה האלקטרונית המעולה הוא כשל בקופות לפני שהפך לקלאסיקה בספריות הוידאו.
"ללכת שבי אחריו" (1989)
החיים נראים אחרת לגמרי כשעומדים על שולחן כמו שמסביר ג'ון קיטינג (רובין וויליאמס) לתלמידיו בסרטו של פיטר ווייר ("המופע של טרומן"), בניסיון להפוך שיעור ספרות לסדנת הגשמה עצמית. קיטינג מקריא בלהט שירים של וויטמן וקטעים מת'ורו על מנת לשלהב את דמיונם של התלמידים, והם בתורם מקימים קבוצת חובבי שירה מחתרתית הנפגשת בלילות במערה. אבל להיות נון קונפורמיסט זה לא פשוט בוולטון קולג' בשנת 1959, כפי שמגלה קיטינג, במיוחד אם אתה אריסטוקרט צעיר ומבטיח. כשתלמידיו מתחילים להגשים בלהט את האידיאלים עליהם הוא מחנך אותם מופנית אל המורה האצבע המאשימה של הממסד. ווייר מגיש שיר הלל לכוחה של המילה הכתובה, כמו גם את תפקידו המרשים ביותר של וויליאמס. טום שולמן זכה באוסקר על התסריט.
"אדפטיישן" (2002)
כשתסריטאי יושב מול המחשב בנסיון נואש לחצוב מילים מהכרתו המיוסרת הוא ניצב לא פעם מול הפיתוי לזנוח את הרעיון הנרטיבי אותו הוא מנסה לקדם ולכתוב במקום זה על עצמו ועל מה שעובר עליו. צ'רלי קאופמן לא עמד בפיתוי הזה ב "אדפטיישן", תיעוד קדחתני ומעמיק, אם כי מלא הומור, של בלוק יצירתי שתקף את התסריטאי בזמן שעבד על האדפטציה הקולנועית של הספר "גנב הסחלבים".
הסרט עוקב אחר הסבל אותו חווה קאופמן (ניקולס קייג' ) בזמן הכתיבה, אחר האירועים ההזויים אותם הוא מעלה על הכתב במסגרת התסריט אותו הוא כותב, ואחר אחיו התאום (והפיקטיבי) של קאופמן, הכותב במקביל מותחן פסיכולוגי בשם "השלושה". קאופמן ואחיו התאום (והפיקטיבי) דונלד קיבלו מועמדות משותפת לאוסקר על התסריט, אבל האקדמיה הודיעה כי במקרה שהם יזכו הם יאלצו להתחלק בפסלון אחד בלבד.
"להיות ג'יין" (2007)
הליהוק של אן האת'וויי האמריקאית לתפקיד האייקון הבריטי ג'יין אוסטין הפתיע רבים כשהסרט יצא, אבל התוצאה הייתה משביעת רצון. הטון של הסרט הוא אמנם רומנטי ונעים, אבל בין השורות ניתן להבחין בנפשה המסוכסכת של אוסטין, שתשוקתה לכתוב הובילה אותה לחיי רווקות. אוסטין כותבת בסערת נפש, מדקלמת בנועם, גוזרת מילים שהיא לא אוהבת ועסוקה כל כולה בהתפלפלות, התנסחות וכמובן, בשיחה. גם מי שלא קרא ספר של אוסטין מימיו יידבק בחדוות היצירה אותה הסרט משדר, וייכבש על ידי הבימוי המעולה של ג'וליאן הרולד והמשחק של האת'וויי המשכנעת.



