ריקוד המכונה

הקולנוע הישראלי פורח, כלכלית ואמנותית כאחד. בשש השנים האחרונות מופקים כאן סרטים באיכות ובכמות שהיו נחשבים דמיוניים רק לפני עשור, ויותר מזה, התרחש נס – הקהל הישראלי חוזר, לראשונה מזה עשורים, לאולמות הקולנוע. בשנת 2002 נכנס לתוקפו חוק הקולנוע, המגדיר תמיכה ממלכתית בהפקות קולנוע ישראליות, והוכיח עצמו מעבר לכל ספק. אל תסמכו עליי, תשאלו את המומחים: לא רק שלאחרונה כלכלני האוצר הסכימו להמשיך את המימון גם מעבר לחמש השנים הראשוניות שהוגדרו בהסכם בינם לבין תעשיית הקולנוע, אלא אף החליטו להגדיל את המימון השנתי באופן ניכר לחמש השנים הבאות.

ממש לפני שבועיים נחתם הסכם חדש בנושא בין ראש מועצת הקולנוע הישראלית, שר המסחר והתעשייה לשעבר מיכה חריש, לנציגי משרד האוצר. המשרד, שבהגדרתו לא ממש שש לתת כסף, ובוודאי לא לחבורת יוצרים מרופטת, הבין שלא רק שמדובר בתמיכה במפעל תרבות משמעותי ופורח, אלא גם במפעל המניב פירות כלכליים. לאור ההצלחה הכלכלית ניתן לקבוע כי התמיכה הממשלתית היא למעשה השקעה המכפילה עצמה ותורמת לצמיחת המשק.

ד"ר אמיר חצרוני, באופן מעט תמוה, קורא לייבש את ההצלחה. לטענתו, לקולנוע הישראלי החדש, הנעזר בתמיכה ממלכתית, לא באים צופים. קשה ליישב טענה זו עם הנתון הפשוט הזה: בשנת 2007 ארבעה מתוך עשרת הסרטים המצליחים ביותר בקולנוע הישראל היו סרטים ישראלים. ב"בופור" (שהופק בתמיכת קרן רבינוביץ) צפו כ-300,000 איש, יותר צופים מאשר ב"שודדי הקאריביים" בכיכובו של ג'וני דפ. ב"ביקור התזמורת" (בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי) צפו כ-215,000 איש, שזה קצת יותר ממספר הצופים שצפו ב"כוורת בסרט" בכיכוב ג'רי סיינפלד. ב"הסודות" (קרן רבינוביץ) צפו כ-210,000 איש, וב"נודל" (קרן הקולנוע הישראל) צפו כ-200,000 איש - מדובר במספרים דומים למספר הצופים בסרט זוכה האוסקר "חיים של אחרים". אלו לא מספרי צופים שיש להתבייש בהם, להיפך, אלו מספרי צופים של שוברי קופות הוליוודיים. ב"ואלס עם באשיר" (הקרן החדשה לקולנוע) צפו השנה כ-100,000 צופים – מספר מרשים גם לסרט אקשן הוליוודי, ובוודאי לסרט ישראלי אמנותי וחריג. "רעם טרופי" ההוליוודי בכיכוב בן סטילר וטום קרוז זכה השנה למספר צופים דומה.

רוצים לחזור לשנות התשעים?

לצפות שלסרט ישראלי יגיעו מיליון צופים (כמו ב"סלאח שבתי") זו פנטזיה שמתעלמת מתנאי השוק ותרבות שהשתנו באופן מהותי משנות השישים ועד לימינו אנו. זה גם חוסר הבנה של מגמה כוללת שהתרחשה כמעט בכל תעשיות הקולנוע בעולם בעשורים האחרונים, שסבלו קשות מהשתלטות הקולנוע ההוליוודי במסגרת גלובליזציה כלכלית ותרבותית. בניגוד לדברי ד"ר חצרוני, הקולנוע הישראלי מעולם לא "הולאם". לכאורה, ממש כמו בשנות השישים, גם היום יכול לקום יוצר ולהפיק סרט ישראל מצליח כמו "סלאח שבתי" ללא כל מימון ממלכתי. אבל זה לא התרחש כבר שלושים שנים, ולא במקרה.

אילולא התמיכה הממלכתית הנוכחית, הקולנוע הישראלי היה גווע ונעלם לחלוטין אל מול הקולנוע ההוליוודי הזמין, הנגיש והזול. האם זה משהו שאנו, אזרחי מדינת ישראל, רוצים שיקרה? ד"ר חצרוני מבקש לבטל את התמיכה הזו, ולהשיב את הקולנוע הישראלי לימים העליזים של שנות התשעים, בהם היה סרט ישראלי היה מצליח בקופות (בקושי) אחת לחמש שנים בממוצע.

חוק הקולנוע לא נחקק במחשבה על הצלחה כלכלית. הוא נחקק מתוך הבנה שקולנוע ישראלי הוא הכרח תרבותי, ממש כמו תמיכה בתיאטרון ישראלי, בספרות ישראלית או להבדיל, באתלטיקה קלה. מדינה שאין לה קולנוע משלה היא מדינה ענייה ברוחה, ממש כמו מדינה שלא משקיעה באתלטים האולימפיים שלה.

אלא שבאופן מפתיע, ההשקעה בקולנוע לא רק הצליחה להחיות את עצם קיומו של התחום התרבותי החשוב הזה, היא גם הפכה להצלחה כלכלית, בשוק המקומי והבינלאומי כאחד. הקולנוע הישראלי החדש לא רק מצליח מדי שנה בכל פסטיבלים הבינלאומיים היוקרתיים, ובשנתיים האחרונות גם בשתי תחרויות אוסקר רצופות (ואלו בפני עצמם הישגים אדירים), הוא גם מצליח להוציא המוני אנשים בארץ ובעולם מהבית לראות סרטים ישראלים. הוא משמש שגריר תרבותי מאין כמוהו למדינת ישראל בעולם, ומצליח להציג את הפנים האנושיות של החברה שלנו, מעבר לתמונות הזוועה המופיעות תדיר בערוצי החדשות.

במדינת ישראל הקולנוע החדש פורח, ויוצר תרבות ישראלית מקורית ובעלת משמעות, שהקהל הישראלי הוכיח את צימאונו אליה במאות אלפי הכרטיסים שהוא קונה בקופות. לומר שזו לא הצלחה זו הכרזה תמוהה, בלשון המעטה. קריאה לייבש אותו זה כבר ממש פשע.

הכותב הוא מבקר הקולנוע של nana10, ומנהל ההפקות של קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות – פרוייקט קולנוע

חוק הקולנוע לא נחקק במחשבה על הצלחה כלכלית. הוא נחקק מתוך הבנה שקולנוע ישראלי הוא הכרח תרבותי, ממש כמו תמיכה בתיאטרון ישראלי, בספרות ישראלית או להבדיל, באתלטיקה קלה. מדינה שאין לה קולנוע משלה היא מדינה ענייה ברוחה