ואלס בלי קהל

הלילה מועמד לפרס האוסקר "ואלס עם באשיר", אחד הסרטים היותר מקוריים שיצאו לאקרנים לאחרונה: אריזת הפורמט הדוקומנטרי והטון האנטי מלחמתי הקודר בתחפושת של סרט אנימציה עליז יצרה מוצר ייחודי. הסרט הוקרן בזמן הנכון, כאשר הזיכרון של מלחמת הלבנון השנייה היה עדיין טרי והתערבב עם מראות מלחמת לבנון הראשונה שבסרט. מסע יחסי הציבור והפרסום היה עשוי ללא רבב, הביקורות היללו והפרסים נקטפו. רק דבר אחד חסר לסרטו של ארי פולמן: קהל. בישראל צפו ב"ואלס עם באשיר" רק כמאה אלף צופים, שהם עשירית ממספר הצופים שראו את "סאלח שבתי" כאשר אוכלוסיית המדינה היתה קטנה פי 3 מכפי שהיא כיום. גם בעולם הרחב, הסרט איננו להיט גדול, בניו יורק הוא הגיע בשיאו למקום ה-30 בדירוג ההכנסות השבועי של בתי הקולנוע, ובערים פחות קוסמופוליטיות הצליח עוד פחות.

לאור המספרים האלו, המסקנה היא ש"ואלס עם באשיר" הוא כישלון. מדוע הסרט הישראלי המצליח ביותר בשנים האחרונות, לדעת המבקרים והמומחים לדבר, אינו מצליח לאסוף סביבו צופים? בשביל לענות, צריך להבין כיצד מפיקים בישראל סרטי קולנוע. עד לפני שלושה עשורים, הפקת הסרטים בארץ נעשתה על בסיס מסחרי טהור: מפיקים סיכנו את כספם בתקווה שהסרטים יחזירו את ההשקעה. היו כשלונות, אך היו גם הצלחות לא מעטות כגון "מציצים", "גבעת חלפון אינה עונה", "אסקימו לימון" ו"תעלת בלאומילך" אשר הביאו מאות אלפי צופים לאולמות, ומוקרנים שוב ושוב עד היום. מבקרי הקולנוע והמומחים האקדמיים הסתייגו בשעתו מהסרטים האלה וטענועממיים מדי ולא מספיק מתוחכמים, אך במרחק השנים הסרטים הישראליים של פעם נותרו יצירות אהובות, פיסה של תרבות אוטנטית.

לצד קולנוע מסחרי מצליח, פעלו בתעשיית הסרטים הישראלית, מראשיתה, גם יוצרים מצליחים פחות, שתירצו את כישלונותיהם המסחריים בכך שיצירותיהם "אמנותיות" מידי עבור הקהל הרחב. הם דרשו מימון ממשלתי-ציבורי לסרטיהם, בטענה שהם אמנים ולאמנות אין קהל. מעניין שמה שלא הפריע למאסטרים קולנועיים בינלאומיים מהשורה הראשונה כמו היצ'קוק, קופולה וברגמן – שלא התקשו למצוא משקיעים וקהל – הפריע דווקא לקולנוע הישראלי.

האמנות ניצחה את המסחריות

בתהליך שהחל בראשית שנות השמונים ניצח הזרם האמנותי את הזרם המסחרי והקולנוע הישראלי הולאם. כמעט כל הסרטים שהופקו בשנים האחרונות, לרבות "ואלס עם באשיר", מקבלים מימון ציבורי דרך חוק הקולנוע או דרך קרנות שתקציבן מגיע מכספים ממשלתיים. אם בעבר תכני הסרטים עוצבו על ידי דרישות הקהל, כיום הלקטורים של הקרנות פוסקים מה יופק ומה ייגנז. הלקטורים הם מבקרי קולנוע שמשלימים הכנסה, יוצרי קולנוע בחופשה, ועסקני קולנוע אשר מכוונים את תעשיית הקולנוע הישראלי לפי טעמם האישי אשר נוטה לרוב לכיוונים אוונגרדיים ופוליטיים-שמאלניים ("בופור"). התוצאה אולי משובחת לטעמם, אבל הקהל הרחב מצביע ברגליים. אם בשנות השבעים סרט שצפו בו מאה אלף צופים נחשב לכישלון מוחץ, כיום הוא נחשב ללהיט.

מפתה להאשים את הטלוויזיה בבריחת הצופים מהקולנוע, אבל הטלוויזיה משדרת בישראל כבר ארבעים שנה, ובחלק ניכר מהזמן הזה הקולנוע הישראלי רשם הישגים מסחריים מרשימים מבלי שקיבל מימון ציבורי. גם בארה"ב נעשו בעשור האחרון כמה מהסרטים המצליחים ביותר של כל הזמנים, כגון "טיטניק" וסדרת "מלחמת הכוכבים". למרות שלצופה האמריקאי ישנה אפשרות לצפות בביתו במאות ערוצי טלוויזיה, וגם לראות סרטים באינטרנט ובדי-וי-די, הוא ממשיך לפקוד את בתי הקולנוע ולצפות בסרטים אמריקאים חדשים, בעוד שהצופה הישראלי נשאר בבית גם כשמבקרי הקולנוע מהללים את הרנסנס של הקולנוע שלנו ומחלקים לו פרסים ותשבוחות. האם ייתכן שהסיבה לכך היא שהוליווד מפיקה סרטים הפונים לקהל רחב, בעוד שבישראל הסרטים מנסים לרצות את טעמם הצר של עסקני קולנוע שיושבים על הברז התקציבי של הקרנות הממשלתיות?

אחרי שלושים שנה של קולנוע מולאם, שניתקו את הקולנוע הישראלי מהקהל הטבעי שלו, הגיע הזמן להחזיר את הקולנוע אל העם. גם אם "ואלס עם באשיר" יזכה באוסקר, על המדינה להפסיק לסבסד את הקולנוע הישראלי כדי שנוכל לחזור ולעשות סרטים שפונים לקהל הרחב.

הכותב הוא מרצה בכיר לתקשורת ומומחה לכלכלה של בידור