מתמודד במשקל כבד

לכאורה ל"המתאבק", סרטו החדש של הבמאי דארן ארונופסקי ("פאי", "רקוויאם לחלום", "המעיין"), היו את כל הסיבות להפוך לכישלון קולנועי מביך. התסריט, המספר את סיפורו של מתאבק מזדקן, עמוס בכל קלישאות הז'אנר: כוכב עבר שנותר חסר כל, סיפור אהבה עם חשפנית, בת יחידה שמתנכרת לאביה, בעיות לב שמאיימות על עתידו המקצועי וקרב ממשמש ובא שאמור לשחזר את תהילתו ולשקם את מעמדו. לא זו בלבד, הליהוק לתפקיד המתאבק נראה תמוה, בלשון המעטה. בתחילת ההפקה ארונופסקי כבר ליהק והתחיל לעבוד עם ניקולס קייג', אך במהלך העבודה החליט לומר לו "לא תודה", וליהק במקומו את מיקי רורק, שחקן שבלט אי שם בשנות השמונים ("תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", "סחלב פראי"), ומאז דעך ונעלם.

ובכל זאת, למרות כל נתוני הפתיחה הבעייתיים הללו, נראה שב"המתאבק" התרחש מעשה קסם – במקום להסתפק בהגשמת ההבטחה הבינונית שלכאורה היתה טמונה בו, הסרט התעלה עליה, והפך לאחד מהסרטים הטובים והבולטים של שנת 2008, זכה בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה, והעניק לרורק גלובוס מוזהב ומועמדות חמה לאוסקר.

רורק משחק את ראנדי ה"ראם" ("האייל") רובינסון, כוכב עבר של ליגת התאבקות אמריקאית מהסוג הבידורי, כזו שיש בה יותר שואו מאשר ספורט. בתחרויות, רוב המכות והדם הם עניין של כוריאוגרפיה מתוכננת בין המתחרים, וזהות המנצח נקבעת מראש בהתאם לתכנון של מנהלי הליגה. עם זאת, גם התאבקות כזו דורשת יכולות פיזיות ואקרובטיות לא מועטות, שלא לדבר על גוף מנופח משרירים, וגילו המתקדם של ראנדי ה"ראם" מתחיל להוות בעיה. מאחר והוא לא חסך כסף בימי התהילה שלו (בהם מילא את מדיסון סקוור גרדן במנהטן), הוא תלוי לפרנסתו בתחרויות שוליים בפרברי ניו-ג'רזי, וכשליבו מתחיל לעשות בעיות, העתיד נראה עגום. קרן אור של תקווה מצויה בחשפנית עמה הוא מפתח קשר של חיבה (מאריסה טומיי, סקסית מתמיד ועירומה חלק ניכר מהזמן), ובניסיונו לשקם את יחסיו עם בתו (אוון רייצ'ל ווד), שנותקו וקרסו לפני בילדותה.

מיקי רורק, שפרט למועמדות לאוסקר כאמור, כבר זכה בחלק ניכר מפסלוני "השחקן הטוב ביותר" המשמעותיים בתעשיית הפרסים ההוליוודית, נושא את הסרט על כתפיו הרחבות (והן רחבות, כיאה למתאבק מקצועי). קשה שלא לשער שהופעתו של רורק שואבת לא מעט מנסיונו האישי ככוכב קולנוע שהיה פעם הפנים היפות של הוליווד, והיום אלו נראות כמו שק אגרוף שחטף מכה אחת יותר מדי אך גם ללא המטען והרקע שהוא מביא מהבית, הופעתו של רורק עוצרת נשימה בעוצמתה וברגישותה. מנגד, קשה שלא לתת את הקרדיט הראוי לבמאי, שידע ללהק את השחקן המתאים לתפקיד (וצריך ביצים מפלדה על מנת להחליף כוכב קופתי כניקולס קייג' בסוס שחור וצולע כמו רורק) ויותר מזה, ליצור מהחומרים המשובחים שזה שם לפניו סרט חד-פעמי, נוגע וכואב.

ארונופסקי קנה את עולמו בסרט "רקוויאם לחלום" (2000), שתיאר את התדרדרותם המרה והקשה של כמה מכורים לסמים בניו-יורק. "המתאבק" נראה כמו זיכוך של החומרים בהם עסק ב"רקוויאם לחלום", כשבמהלכו מתוארת התדרדרותו של המתאבק המכור לתהילת העבר שלו, ומסרב להרפות ממנה גם במחיר הקשרים האנושיים האמיתיים העומדים למולה. סצינות הקרב האלימות והגרפיות מזכירות במובנים רבים את סצינות הסיום האלימות של "רקוויאם לחלום", אך הסרט מתעלה על קודמו במובנים רבים. ארונוספקי, שהתבגר מאז, יודע למצות את הטרגדיה בחייו של המתאבק ("חתיכת בשר שבורה" כפי שהוא קורא לעצמו בשלב מסוים). הוא מצליח להפוך סיפור ולכאורה עמוס קלישאות למעין מיתולוגיה מודרנית; למעשה, דווקא בגלל האלמנטים הפשוטים המרכיבים אותו, בשילוב עם דמותו הענקית, ההרקוליאנית, של המתאבק המזדקן, הסרט הופך לסיפור גדול מהחיים.