קל גרון

נדמה שהסרט "פרוסט/ניקסון", שעוסק ביחס שבין עיתונות לפוליטיקה, לא יכול היה להגיע לישראל בזמן מדכא יותר. בימים בהם ניתן רק לקוות שרמת העיתונות הפוליטית הישראלית כבר מגרדת את תחתית ההיסטריה והשטחיות, מכיוון שרק תחתית החבית יכולה לעצור את מגמת ההתדרדרות החדה, מגיע סרט שמציג את שורשי האתוס המודרני של העיתונות האמריקאית הלוחמת והאינטליגנטית – פרשת ווטרגייט וריצ'רד ניקסון.

לא מעט סרטים בעשורים האחרונים העמידו במרכזם את כוכבי הפרשה, העיתונאים וודוורד וברנסטיין, שבעזרת המקור האלמוני "גרון עמוק" חשפו את השחיתות שפשתה בממשל האמריקאי והביאו בסופו של דבר להתפטרות היחידה בהיסטוריה של נשיא אמריקאי מכהן. הסרט הנוכחי בוחן זווית אחרת של היחסים בין התקשורת לנשיא, ומציב במרכזו סדרת ראיונות ידועה שערך העיתונאי הבריטי דיוויד פרוסט על ריצ'רד ניקסון לאחר שהתפטר, ושבמהלכם ניסה לשמוע את ניקסון מתוודה לראשונה על אשמתו בפרשה שבעטייה התפטר. עם זאת, למרות הזווית הרעננה ועל אף העובדה שהסרט מבוסס על מחזה מצליח, ההישג לא שלם, לא נראה שהסרט מצליח לצאת באמירה משמעותית החורגת מההתרחשות העלילתית שבמרכזו.

"פרוסט/ניקסון" נפתח בימים שלאחר התפטרו של ניקסון (בגילומו של פרנק לנג'לה), ומציג את דיוויד פרוסט (מייקל שין, "המלכה") כעיתונאי מסוג חדש בשנות השבעים: כוכב טלוויזיה מלוקק שתכלית קיומו היא הרייטינג. כעבד נרצע לאחוזי הצפייה, פרוסט צופה בשידור הבינלאומי של התפטרותו של ניקסון, והדבר היחיד העולה על דעתו הוא לנסות ולהשיג ראיון עומק עם הנשיא. לאחר מאמצים רבים ותשלום לא קטן הוא מצליח לקבל את הראיון הראשון והבלעדי עם הנשיא לשעבר, אך לקראת הראיון, ובעידוד יועצים מקצועיים ואידיאליסטים ששכר לעזרתו, מתחיל להבין שראיון שטחי שיסתכם בליטוף אגו הדדי מתובל בכמה האשמות צעקניות יהיה כשלון מהדהד.

לבמאי הסרט, רון האוורד, רשימת הישגים מרשימה. סרטים כמו "אפולו 13", "נפלאות התבונה" ו"צופן דה-וינצ'י" מציבים אותו במרכז העשייה ההוליוודית, והסרט הנוכחי מציב אותו שוב כמועמד לזכייה באוסקר הבימוי (בו כבר זכה בעבר עבור "נפלאות התבונה"), לצד מועמדויות יוקרתיות לפרס הסרט הטוב, התסריט, השחקן והעריכה. מומחיותו של הווארד היא בידור מרגש וסימפטי, והיכולת להדגיש את הזווית האנושית והמתלבטת בכל אחד מהסיפורים שהוא מביא אל המסך. גם ב"פרוסט/ניקסון" הווארד עושה זאת, ולמען הדרמטיזציה של הסיפור ההיסטורי מציג את דיוויד פרוסט כדימוי המוחלט של השטחיות הטלוויזיונית המנצנצת, שהנסיבות מאלצות להתבגר ולהתמודד עם הנושא הרציני עימו בחר להתעמת, ואת ריצ'רד ניקסון כאדם חזק אך אכול ספקות, שהצורך לשמור על דימוי חפותו מתנגש עם משא האשמה היושב על לבו.

רון הווארד מצליח בכך ליצור דרמה אנושית מעניינת בין שני "מתאגרפים" (מטאפורה שהדמויות חוזרות עליה כמה פעמים במהלך הסרט), ומדובר בהישג לא מבוטל, לאור העובדה ששיאו העלילתי של הסרט הוא שני אנשים היושבים זה מול זה ומדברים. עם זאת, במובן העמוק יותר הוא נכשל בניסיון ליצור אמירה משמעותית על המאבק המתמיד בין פוליטיקה לתקשורת בחברה הדמוקרטית. שתי הדמויות שלו נותרות שטוחות: ניקסון ללא צד אפל או מניפולטיבי, פרוסט ללא עולם רגשי או אינטלקטואלי.

יתרה מזאת, הוא גם לא מצליח לומר משהו בעל משמעות על המאבק המעניין והאקטואלי יותר, בתוך התקשורת עצמה, בין שטן הרייטינג השטחי והבידורי לניסיון ליצור אמירה לא פופוליסטית, אינטליגנטית ומשמעותית. מדובר בכישלון אירוני, מאחר ורון הווארד נכשל בדיוק בנקודה שסרטו בא לבקר: בעוד דמותו של דיוויד פרוסט דווקא מצליחה להתעלות לרגע קט על הצורך הנואש לבדר, ובכך קונה את עולמו, רון הווארד נשאר בעמדה המוכרת לו היטב, ומסתפק בלעשות לצופיו תחושה נעימה בבטן.

פרנק לנג'לה בודק דופק כל הדרך לאוסקר

מגע הזהב של רון האוורד