לא ימין ומאוד אנין

בימים בהם מתקרב יום בחירות שלקראתו נזרקים לאוויר בתדירות הולכת וגוברת ביטויים כמו "מנהיג חזק" או "נאמנות", עולה למסכים סרט שעוסק בקנוניה שתוכננה ויצאה לפועל על ידי קומץ קציני וורמאכט גרמנים אידיאליסטים כנגד מנהיגם, אדולף היטלר. לא שיש מה להשוות, תודה לאל, בין חבורת הליצנים הפוליטיים החביבה שלנו למטורף הרצחני, שבעזרת יכולת נאום מרשימה מתובלת בנדיבות בשנאת זר יוקדת הצליח לכשף אומה שלמה. עם זאת, התגברות ביטויי הכוחנות במקומותינו מעוררת געגועים לעם יהודי שלא נוהה אחר הפגנות כוח מזוייפות, שברור לו שעדיף "מנהיג שקול" על פני "מנהיג חזק", ויודע שכמו בכביש, כך גם בחיי האומה, עדיף להיות חכם מאשר צודק. מבחינה זו, "מבצע ואלקירי" הוא עוד תזכורת חשובה, במיוחד ליהודים, על חשיבות ההתנגדות התמידית לפוליטיקה של עוצמה. זה נחמד כפליים שמדובר גם בסרט לא רע בכלל.

"מבצע ואלקירי" מספר את הסיפור האמיתי על התפקחותם של קומץ קציני צבא גרמנים מאשליית אדולף היטלר כמנהיג החזק, המיטיב והכל-יכול שהעם הגרמני היה נתון בה במשך יותר מעשור, ועל ניסיון ההתנקשות המשמעותי ביותר בחייו. חלק מהקצונה האריסטוקרטית הגרמנית חשה התמרמרות כנגד ההרפתקנות המסוכנת של היטלר בלחימה במזרח אירופה וכשהתווספה לכך במהלך 1943 ו-1944, ההבנה שהפסדה של גרמניה לבעלות הברית הוא למעשה בלתי נמנע, ושהמשך הלחימה "עד המוות" כפי שדרש היטלר תמיט הרס מוחלט על גרמניה ועל אירופה, אותו קומץ החליט לפעול.

ההחלטה התגבשה לכדי הקנוניה הגרמנית הנרחבת ביותר כנגד היטלר, שכללה מאות קושרים בעמדות בכירות. אחד הפעילים המשמעותיים ביותר בה, והאדם שבסופו של דבר גם הניח את הפצצה שהייתה אמורה להרוג את היטלר, היה הקולונל קלאוס פון שטאופנברג, גיבור מלחמה שאיבד זרוע, עין ועוד כמה אצבעות בלחימה בצפון אפריקה. שטאופנברג הוא גיבורו של הסרט (בגילומו של טום קרוז, ברטייה סקסית), והסרט עוקב אחריו במהלך השלבים האחרונים והגורליים בקנוניה, ואחר הניסיון הכושל להשתלט על מערכת השלטון הגרמנית בשעות שלאחר התפוצצות הפצצה, תוך הפעלת מבצע חירום צבאי בשם "מבצע ואלקירי".

אחד החששות הכבדים ביותר שהועלו כלפי הסרט, עוד לפני שיצא, היה שבמאי כמו בריאן סינגר ("אקס-מן", "סופרמן חוזר") וכוכב כמו טום קרוז ("משימה בלתי אפשרית", "מלחמת העולמות") לא יוכלו להתמודד עם נושא היסטורי כה מורכב. הטענות היו כי הצמד יהפוך את הסיפור לסרט אקשן הוליוודי עמוס אפקטים אך דל מוח, שלא יצליח לכבד את הסיפור כראוי. משמח, אם כך, לגלות שגם אם טום קרוז הוא אכן לא השחקן המושלם לתפקיד, "ואלקירי" מצליח להיות סרט מעניין ומרשים, ובו בזמן להתייחס בכבוד וברצינות לסיפור אותו הוא מתאר.

הסרט מתאר את הסיפור ההיסטורי בלי לגלוש להגזמות אקשן מצד אחד, או לקיטש הירואי מצד שני. קרוז נראה קצת תלוש כשלצדו עמיתיו הבריטים למסך (קנת' בראנה, טום ווילקינסון) אשר מוצלחים הרבה יותר בגילום דמויות קציני הצבא האריסטוקרטים, אבל עיקר הבימוי של סינגר נסוב סביב המתח בקשירת קשר. סינגר מתמקד פחות במניעים ובסביבה החברתית (אם כי גם את זו הוא מצליח לצייר באופן מרשים), ויותר בביצוע המעשי והלא פשוט של הקשר עצמו.

אלפרד היצ'קוק תיאר פעם את מהות המתח בקולנוע: אם שני אנשים משוחחים ביניהם במשך סצינה שלמה בקולנוע על נושא סתמי, ואז מתפוצצת פצצה, זה מפתיע, אבל זהו זה. לעומת זאת, אם הקהל רואה את אותה סצינה בדיוק, אבל יודע מתחילתה שמתחת לשולחן יש פצצה מתקתקת שתתפוצץ עוד חמש דקות בדיוק, כל משפט וכל תנועה בסצינה הופכת להיות מותחת ועמוסת משמעות. נראה שבריאן סינגר, שמביים סרט ששיאו מתרחש פשוטו כמשמעו בסצינה שבה פצצה מתקתקת מונחת מתחת לשולחן, מכיר את היצ'קוק היטב,ומנצל את האלמנטים של הבמאי האגדי ליצירת מתח עד לשיאם.