סאלאמת בומביי

ישנה בדיחה שבה שואלים מהי הדרך היעילה ביותר לאחד, לא משנה מאיזו עדה, להתאבד, והתשובה היא שעליו לטפס אל מעלה האגו ולקפוץ אל תחתית האישיות. באותה המידה, ניתן לתאר את הצפייה ב"נער החידות ממומבאי" כאכזבה שבה באזז האוסקרים ושמועות חיוביות מעלות את הצופה תמים אל גבהים של ציפיה, רק על מנת ליפול אחרי כן אל מציאות של סרט בינוני וצפוי באולם הקולנוע. אמנם "נער החידות" זכה בפרס הסרט הטוב בגלובוס הזהב", מועמד ל-10 פרסי אוסקר וגרף המוני פרסים אחרים ברחבי העולם, אמנם ביים אותו דני בויל ("טריינספוטינג", "שמש"), ואמנם מבטיחים לנו שמדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שיצאו בעולם בשנת 2008, אבל הרשו למבקר מזרח-תיכוני צנוע לזעוק :המלך הוא עירום! תכל'ס, מדובר בסרט ממוצע למדי, סתם סרט.

"נער החידות ממומביי" מבוסס על רב-המכר הספרותי באותו השם (בתרגום לעברית), וגיבורו הוא ג'מאל מאליק (דב פטאל), נער צעיר משכונת העוני העלובה והמסריחה ביותר במומבאי, שמצליח להגיע לשלב האחרון שלפניה פרס הראשון בתכנית "מי רוצה להיות מיליונר?" ההודית. לפני שיתנו לו לענות על השאלה האחרונה, הוא עובר לחקירה בידיהם של צמד שוטרים, בגלל החשד שמעוררת היכולת שלו לענות על כל השאלות עד אותו הרגע. בסדרה של פלאשבקים אנו מגלים במהלך החקירה איך אירועים שעבר ג'מאל במהלך חייו הקצרים והאכזריים אפשרו לו לענות על השאלות, ויותר מזה, איך כל ההתרחשויות הובילו אותו אל הרגע, ואל האפשרות לחזור ולהתאחד עם אהובתו.

אם להצביע על דוגמה שמסבירה מדוע "נער החידות" הוא סרט כל כך סתמי, אפשר לציין שכבר לאחר 2 דקות של סרט ניתן היה לנחש בדיוק את מהלכו מאותו רגע והלאה על הסוף המתקתק והצפוי, ואחרי עשר דקות כבר ניתן לנחש מה תהיה השאלה הגורלית עמה יצטרך להתמודד הגיבור בהמשך. אבל זה לא מסתכם בכך. הדמויות המוצגות בסרט הן שטחיות, כאילו מדובר ברישומי התכנון הראשונים לאילוסטרציות לדמויות קרטון שיסמלו אנשים אמיתיים. אותן דמויות קרטון ניצבות במלודרמה נוסחתית, מהסוג שניתן למצוא בכל פרק של חצי שעה בטלנובלה דרום-אמריקאית ממוצעת. מעין התבוננות על אוליבר טוויסט הודי שצמח מעוני, שכולם נגדו, והוא נותר מסכן ואומלל עד שלבסוף הוא מתאחד עם אהבתו. קשה להתעניין בחייו של הגיבור, שכל מהלך והתרחשות בהם בנאלית וחסרת ייחוד.

כל זה צבוע בצבעים עזים ומוזיקה מקפיצה, סימן ההיכר של דני בויל, שגם אם הם חביבים, הם מתקשים לכסות על הדלות החומר המקורי. למעשה, עריכת הוידאו-קליפ אפילו הופכת את הסרט לבעייתי עוד יותר, מאחר והיא מעוררת סימני שאלה בנוגע לכוונותיו של הבמאי. הסרט בנוי במתכונת הבאה: עשר דקות של חייו האומללים של נער אשפתות הודי, שתי דקות של קליפ צבעוני, וחוזר חלילה. באופן כזה, בויל עושה עוול לעולם השלישי בהתבוננות מתנשאת וקיטשית. יותר מזה, הבמאי שהביא לנו יצירת מופת כמו "טריינספוטינג" עושה עוול לצופיו שלו בכך שהוא מביים סרט שבמובנים מסוימים הוא ההיפך המוחלט ממנו. במקום התבוננות מפוכחת בחיים, אנחנו מקבלים פנטזיה מתקתקה, שלא נראה שהוא ממש יודע כיצד להתמודד עמה. לא שיש רע בפנטזיות מתקתקות, להיפך, אבל כדאי שאפילו הן יציגו מעט כבוד לצופה.