"הנשק הטוב ביותר הוא תקווה"

אדוארד זוויק הוא אחד מאותם במאים שיכול להיות שלא שמעתם את שמו, אבל כמעט בטוח שיצא לכם לראות סרט שביים. אפילו אם לא ראיתם סרט שביים, אז ראיתם סדרת טלוויזיה שעמד מאחוריה. ואם לא סדרה שיצר – אז סרט שהפיק. בתור הבמאי של סרטים הירואים כמו "גלורי", "רוחות של תשוקה", "הסמוראי האחרון" ו"לגעת ביהלום", היוצר של סדרות טלוויזיה כמו "שלושים ומשהו" ו"אלה הם חיי" והמפיק של סרטים כמו "טראפיק" ו"שייקספיר מאוהב" (בזכותו גם זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר), זוויק הוא אחד היוצרים המגוונים ביותר בהוליווד.

סרטו האחרון של זוויק, "התנגדות", ממשיך את הקו ההירואי שניתן היה לפגוש בסרטיו הקודמים כבמאי, בהם גיבור בודד ואכול ספקות מתעלה ברגע האמת, ומגלה בתוכו את היכולת לגבורה של ממש. בניגוד לסרטיו הקודמים, עם זאת, הפעם התחבר זוויק לשורשיו היהודיים, ובחר לספר את סיפורם המדהים של האחים ביילסקי שלחמו כפרטיזנים נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. זוויק הגיע השבוע להקרנת הבכורה של הסרט בישראל, בה נכחו גם כמה לוחמים לשעבר במסגרת חבורת היהודים שהתקבצה סביב האחים ביערות מזרח אירופה. פגשתי אותו לראיון על הסרט בתל אביב.

אתה יוצר מאוד מגוון. איך אתה בוחר את הפרויקטים שלך? מה מושך אותך בתסריט?

תרשה לי לשאול אותך משהו. אתה נשוי? יש לך חברה? איך אתה בוחר מישהי שבה אתה מתאהב? אהבה זה דבר שקשה מאוד להגדיר או להסביר. בתסריט שאתה בוחר לעבוד עליו כמה וכמה שנים טובות אתה חייב להתאהב, והדבר היחיד שיש לך הסתמך עליו הוא האינסטינקטים שלך. על "שייקספיר מאוהב" עבדנו תשע שנים, על "טראפיק" חמש שנים, על "רוחות של תשוקה" ארבע שנים ועל "התנגדות" עשר שנים. אתה לא רוצה לבלות כל כך הרבה זמן, ולהשקיע כל כך הרבה מאמץ, בתסריט שאתה לא מאוהב בו. בתסריטים, כמו באהבה, אני למדתי לסמוך לחלוטין על האינסטינקטים שלי – גם אם בדיעבד מסתבר שאני טועה, אני מגלה שהם הובילו אותי למקומות מעניינים. עם זאת, אני חייב לומר שלסיפור שיש בתסריט יש משמעות מאוד גדולה בשבילי. הסיפור הוא לטעמי אחד האלמנטים החשובים ביותר ביצירה הקולנועית. במובן הזה, ל"התנגדות" היה סיפור מדהים. בניגוד לסרטים אחרים המבוססים על סיפור אמיתי, במקרה של "התנגדות" לא היינו צריכים להוסיף שום אלמנט דרמטי. כל מה שהיה בחומר המקורי היה מעתיק נשימה.

הבנתי שרוב המימון של "התנגדות" היה אירופאי. למה האולפנים ההוליוודים לא היו מעוניינים בו?

גם לסטיבן שפילברג היו קשיים גדולים מאוד לממן את "רשימת שינדלר", סרט שהאולפנים לא רצו לגעת בו, למרות שמדובר היה בפרויקט של שפילברג. במיוחד בימינו, קשה מאוד למצוא מימון לסרט דרמטי בהוליווד. הם רוצים רק סרטי גיבורי-על ובלוקבסטרים ענקיים. כשהם קראו את התסריט ל"התנגדות", הם פשוט פחדו שהוא לא יחזיר את ההשקעה. מדובר בסרט של 30 מיליון דולר, לא הרבה לעומת בלוקבסטר הוליוודי, אבל הרבה מאוד יחסית לדרמה שעוסקת בשואה. באירופה, לעומת זאת, חשבתי שיהיה לי סיכוי טוב יותר. באירופה תופסים את הקולנוע כאמנות הרבה יותר מאשר בארצות הברית, ובנוסף, הסרטים האחרונים שלי הצליחו הרבה יותר באירופה. אמנם במימון האירופאי לא יכולתי להשתכר משכורת הוליוודיות, אבל יכולתי לעשות את הסרט שהיה לי חשוב לעשות.

הרקע והזהות שלך כיהודי השפיעה עליך בבחירת הפרויקט ובבימוי שלו?

בתור יהודי, כבר כילד, קראתי הרבה מאוד על השואה, וזה משהו שמחלחל פנימה. גדלתי עם הדימויים המקובלים של השואה, כאלו שעל מנת לנסות ולהסביר את רציחתם של שישה מיליון יהודים, הופכים אותם לגוש אחד חסר צבע וחסר צורה. במובן זה, אפשר אפילו לומר שנוצרה אובייקטיפיקציה של היהודים בשואה – כולם קורבנות, כולם הובלו כצאן לטבח. נתקלתי לראשונה בסיפור של האחים ביילסקי, בעקבות מודעת פטירה שראיתי בעיתון והובילה אותי למשפחה ולקריאת ספר מחקר שנכתב על חבורת הפרטיזנים היהודים שלחמו תחת הנהגתם נגד הכיבוש הנאצי. מבחינתי זה היה גילוי, וזה צבע את היהודים באותה התקופה באור חדש לגמרי. היו ביניהם גם כאלו שלחמו, ובין אלו שלחמו, היו גם כאלו שעשו דברים מפוקפקים. הם היו בני אדם. זה סיפור מדהים בפני עצמו, גם ללא קשר לעניין היהודי. שום דבר באישיות או ברקע של האחים ביילסקי לא יכול היה לנבא את מה שעשו ולאן שהגיעו. זה בלתי ייאמן, וזה מרמז על היכולות המדהימות הטמונות בכולנו, בכל בני האדם.

אחד הגיבורים הבולטים בסרט הוא היער האינסופי בו הם לוחמים. עד כמה הוא היה משמעותי ביצירה שלך?

היער הזה הוא ע-נ-ק, והוא עובדת חיים במזרח אירופה. זה לא יער מקומי, זה יער שנמשך מליטא בצפון, דרך פולין ומרכז אירופה, ועד אוקראינה בדרום. יש לו נוכחות מיתית, מעין מקום מפלט מיתולוגי של פושעים ושל נמלטים לאורך ההיסטוריה, והיה לי חשוב להראות את הקשר בין האחים ביילסקי לבין היער "שלהם". גם בצילום, היה לי חשוב להציג אותו כמקום של יופי, מעין תמונת נגד אל מול הזוועות המתחוללות מסביב, ובעיקר בתחומים העירוניים ועדיין, אני חושב שניתן לראות בסרט עד כמה קר ורטוב היה ביער. הצוות והשחקנים קפאו מקור, והמחשבה על האנשים שממש היו צריכים לעמוד בזה, אני מאמין, שימשה את השחקנים לצורך גילום הדמויות שלהם.

לא חששת שליהוק דניאל קרייג, הידוע גם כג'יימס בונד החדש, יסיט את תשומת לב מהסיפור ומהדמות אותה גילם?

אפילו לא לשנייה. אני מכיר אותו ועוקב אחרי הסרטים שלו יותר מעשור, הרבה לפני שיצא ג'יימס בונד. דניאל הוא שחקן נפלא, שיכול לגלם מגוון מאוד רחב של דמויות. הוא התאים לי בדיוק לדמות של דניאל בייסלקי בגלל השילוב של הכוח שהוא מפגין, והכריזמה הרבה שלו. בתיאורים של טוביה ביילסקי תמיד דובר על כוח וכריזמה, ודניאל מאוד התאים לי לזה. אני גם חושב בסופו של דבר שהתוצאה מראה שזו הייתה בחירה נכונה.

לעיתים נראה שהאחים ביילסקי לא ממש סימפטיים. זו הייתה בחירה מכוונת?

האחים ביילסקי לא הנהיגו דמוקרטיה, ולעיתים נהגו באלימות כלפי מי שהנהיגו. מה המחיר שהם שילמו על כך שהפכו להיות מנהיגים? זו שאלה שהעסיקה אותי, ולא רציתי להתחמק ממנה. הרי יש סצנה בה הם מרשים בשתיקה ליהודים שהנהיגו לרצוח באלימות אסיר גרמני. בעקבות התפקיד אותו לקחו על עצמם, האחים הופכים באיזה שהוא אופן לאלימים בעצמם, ואולי אף נהנים מהאלימות. הם יוצאים למסעות "ציד" של גרמנים ושל משתפי פעולה, ולכן זה כל כך עניין אותי. הם בני אדם, הם דמויות מורכבות.

כישראלי הצופה בסרט, היה קשה להתעלם מהקשר שלו למצב הפוליטי הנוכחי בין ישראל לעזה. מה דעתך על היחס בין הסיטואציות?

בתור התחלה, חשוב להדגיש כי לא הייתה כוונה כזו מראש הסרט הזה החל לפני עשר שנים, ולא יכולתי לדמיין מה יתרחש ביום בו יצא. הסרט מדגים את כך שכוחה של מדינת ישראל טמון ברעיון שלה, ולא רק בנשק ובטנקים שלה. בה במידה, כואב לחשוב על המצב, שגורם לישראל לעשות מעשים ששוחקים את כוחו של הרעיון הזה. כיום, נראה שישראל הוכנסה למצב שבו הכוח המוסרי שלה מוקטן. הסרט מדגים את זה שהנשק הטוב ביותר הוא תקווה לחיים ולעתיד טוב יותר. אם יש משהו לומר על הזמן הנוכחי, זה שעכשיו הוא זמן טוב לתקווה.

גדלתי עם הדימויים המקובלים של השואה, כאלו שעל מנת לנסות ולהסביר את רציחתם של שישה מיליון יהודים, הופכים אותם לגוש אחד חסר צבע וחסר צורה

כוחה של מדינת ישראל טמון ברעיון שלה, ולא רק בנשק ובטנקים שלה