בראד איז דד

לבמאי דיוויד פינצ'ר יש קריירה מאוד לא יציבה. מצד אחד, הוא ביים יצירות מופת כמו "מועדון קרב" ו"הנוסע השמיני 3". מנגד, הוא ביים סתמיים למדי, כמו "החדר" ו"המשחק". בין לבין, היו לו גם כמה סרטים שנויים במחלוקת, כמו "שבעה חטאים" ו"זודיאק". בקיצור, במאי יו-יו: פעם למעלה, פעם למטה, ולפעמים החוט מסתבך לגמרי. ניתן להבין, אם כך, את הציפייה שעוררה הידיעה כי פינצ'ר חוזר לביים את בראד פיט, שיתוף פעולה בין צמד שהוביל לניצוצות מרהיבים של קולנוע ב"מועדון קרב". מנגד, טריילרים המעידים כי מדובר בסרט רומנטי, ז'אנר בו פינצ'ר לא עסק מעולם, עוררו קצת חשש. למרבה הצער, בסיבוב הזה פינצ'ר הסתבך לגמרי. מי שמצפה להתפוצצות היצירתית שהייתה ביצירות המופת שלו, יאלץ כנראה לקוות לה בסרטו הבא.

"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", המבוסס באופן חופשי למדי על סיפור קצר באותו השם של פ. סקוט פיצג'רלד ("גטסבי הגדול"), מספר על אדם שגדל לאחור. בנג'מין באטן (בראד פיט) נולד בניו-אורלינס ביום סיום מלחמת העולם הראשונה, ויצא מרחם אמו כתינוק הנגוע בכל מחלות הזקנה: עור רווי קמטים וכתמים, דלקת פרקים, שיער לבן, חירשות ועיוורון. אביו, המזועזע מהמפלצת הקטנה, מניח אותו על מדרגות הבית הראשון בו הוא נתקל, המתגלה כבית זקנים דווקא. המטפלת האחראית על הבית מאמצת את התינוק הקטן, ומטפלת בו בחום ואהבה, למרות שהרופא מנבא לו מוות מהיר. למרבה הפלא, הוא מתחיל לגדול, אך במקביל, הוא הופך צעיר יותר עם השנים במקום להזדקן. בילדותו (זקנתו) הוא פוגש ילדה מקסימה בשם דייזי (שבבגרותה מגולמת על ידי קייט בלאנשט), שהופכת לו לידידת נפש. עם השנים חברי הילדות הופכים לנאהבים, אך בשל טבעו המוזר של בנג'מין, יש להם רק חלון זמן מוגבל לממש את אהבתם. בינתיים, ההיסטוריה האמריקאית של המאה ה-20 חולפת על פנינו דרך עיניו של בנג'מין, שנעשה צעיר ככל שהמאה מזדקנת.

את התסריט לסרט בן השלוש שעות עיבד תסריטאי בשם אריק רות', שכתב לפני כמה שנים את התסריט ל"פורסט גאמפ". קשה להתעלם מהדמיון הרב בין שני הסרטים: גיבורם הוא אדם חריג פיזית ומנטלית, שגדל תחת כנפיה של אמא אוהבת, לחם במלחמה אמריקאית משמעותית (גאמפ בוייטנאם, בנג'מין באטן במלחה"ע השנייה), מתאהב באישה ששוכבת עם כל העולם, וחשוב מכל, חייו הם השתקפות של ההיסטוריה האמריקאית של המאה ה-20. עם זאת, תסריטאי המנסה לשחזר את הצלחת העבר אינו עניין מלבב. סרט שהיה בו ניצוץ של קסם בידיהם של רוברט זמקיס ("בחזרה לעתיד") וטום הנקס, במאי ושחקן שמתמחים בקסם ונוסטלגיה, הופך ליצירה בנאלית וחסרת נשמה בידיהם של פינצ'ר ופיט, שמצטיינים בציור דמויות אפלות ואלימות.

למרות שכישרונם של השניים ניכר, הם עוסקים במשהו שככל הנראה זר ומנוכר למהותם המשותפת. העובדה שהם מתעסקים בחומר שלא הולם אותם נחשפת דווקא באחת הסצינות המרשימות ביותר בסרט. מדובר בסצנה מלחמתית, בה הספינה עליה משרת בנג'מין באטן מאוימת על ידי צוללת גרמנית, ומתעמתת איתה באופן גברי-הירואי קלאסי. בסצינת אקשן חריגה זו עפים הניצוצות המרגשים ששיתופי הפעולה הקודמים של השניים הניבו. כך, כיוצא מן הכלל המעיד הכלל, היא משקפת דווקא את דלות הניצוצות בחלקיו האחרים של הסרט, הרומנטי ברובו. לאחר שלוש השעות הארוכות של "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" ניתן רק להצטער שהשניים לא ניסו את כוחם בעיבוד קולנועי אחר ליצירת מופת ספרותית כמו "תמונתו של דוריאן גריי". זהו סיפור אפל הרבה יותר, על אדם שאינו מזדקן, שעלילתו המושחתת והאפלה הייתה הולמת את כישרונם הרבה יותר.

"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"