אם יש ספק אין ספק

אמנם פרסמנו לא מזמן סקירה מהללת עם מבחר קטעים מהקריירה המגוונת של פיליפ סימור הופמן, אבל עתה, לרגל יציאתו של הסרט "ספק" בכיכובו, לא נותר אלא לוותר על כל רסן, להשליך כל אנדר-סטייטמנט ולהכריז: פיליפ סימור הופמן הוא השחקן האמריקאי הטוב ביותר בדורנו. אם עד עכשיו היה למישהו ספק, אם מישהו חשב שהאוסקר בו זכה ב-2005 על "קפוטה" לא היה מן המוצדקים ואם מישהו סבור שאנו מגזימים, יש לכך פתרון פשוט: לכו לראות את "ספק".

"ספק" מספר על בית ספר קתולי בניו יורק של שנות השישים, המנוהל ביד רמה על ידי נזירה קפדנית וקפוצת פנים בשם האחות בובייה מחד (מריל סטריפ), וכומר חביב ומאיר פנים בשם האב פלין מנגד (הופמן). לאור מקרה תמים לכאורה בו הבחינה הנזירה הצעירה האחות ג'יימס (איימי אדמס), מתעוררים חשדותיה של האחות בובייה בנוגע לטיב יחסים בין האב פלין לאחר התלמידים, ולמרות שהיא לא נאמרת ולו פעם אחת במפורש, המילה "פדופיליה" מרחפת באוויר. האב פלין מנגד, מקפיד לטעון על חפותו. בין השניים, ניצבת האחות ג'יימס הצעירה, שלא יודעת להחליט מי מבין השניים הוא התגלמות הרשע, מי הוא התגלמות הטוב, ואם בכלל לעשות הבחנות כאלו במציאות.

הערכת אמנות הקולנוע מצויה משחר ימיה במתח מתמיד בין הערכת המרכיב האודיו-ויזואלי, ובין הערכת מרכיב הסיפור והמשחק. את יצירת הסרט ניתן לחלק באופן גס לשני מרכיבים אלו: הצד הראשון מופקד בידיהם של הצלם, המקליט, המלחין והעורך, והצד השני מופקד בידיהם של התסריטאי והשחקנים. קהל הסטודנטים לקולנוע והמבינים למחצה לרוב יעניקו משמעות מופרזת לחלק הראשון בעוד הקהל הרחב, מנגד, לרוב יעניק משמעות מופרזת למרכיב סיפור ולכוכבים מוכרים.

בסרטים גדולים באמת, כמובן, שני המרכיבים הללו פועלים בתיאום ובאופן בלתי נפרד תחת שרביט הניצוח של במאי בעל חזון, אך עם זאת, הנטייה הפשטנית עודנה להתייחס לסרט או במובן הראשון, או במובן השני. "ספק" צולם ע"י אחד מהצלמים הדגולים בהוליווד (רוג'ר דיקנס, שצילם את מרבית סרטי האחים כהן), הולחן ע"י אחד המלחינים הדגולים (הווארד שור, שזכה בשלושה אוסקרים, בין השאר על "שר הטבעות") ויתר עשייתו הטכנית היא ללא רבב, אך עם זאת גדולתו טמונה בצד השני של המשוואה. המרתק בו טמון ביכולות המשחק המרגשות והמדוייקות שמפגינים בו כוכביו: מריל סטריפ ופיליפ סימור הופמן. למרות גווני השחור והלבן בהם צבוע הסרט (חליפות הכמרים והנזירות לעומת השלג התמידי), התסריט מקפיד לשמור על חוסר ידיעה ועל מורכבות בנוגע לצד המוסרי בו מצויה כל אחת מהדמויות. הדבר לא היה מצליח, והיה עשוי להיראות כקלישאה, לולא היכולות של סטריפ ושל הופמן (ובעיקר הופמן, המואשם בנורא מכל).

את המשחק הווירטואוזי שהם, ויתר השחקנים, מפגינים, ניתן לתלות, ובצדק, בכישרונם ובניסיונם הרב. עם זאת, קשה להתעלם מתפקידו של הבמאי, ג'ון פטריק שנלי. הבמאי, שהסרט היחיד שביים הופק בשנת 1990 ("ג'ו נגד הוולקנו" עם טום הנקס, שהיה כישלון צנוע בזמנו), היה ידוע עד כה יותר כתסריטאי, שאף זכה באוסקר על כתיבת תסריט "מוכת ירח" בכיכובה של שר בשנת 1988. את כוחו ככותב הוא לא הגביל למסך, אלא גם כתב וביים בתיאטרון, ואף כתב וביים את המחזה שעליו מבוסס "ספק", שהפך ללהיט בברודווי לפני כמה שנים.

ניכר שניסיונו של שנלי בתיאטרון והעובדה שהסרט מבוסס על מחזה הובילו להתמקדות במשחק, מה שגם הופך את השחקנים למוקד של הסרט. מדובר באחת מהפגנות היכולת המרשימות שהוליווד הוציאה לאחרונה בתחום, שמוכיחה, לשמחתנו הרבה, שעוד לא שכחו שם ליצור קולנוע שהוא גם אמנות. עם 5 מועמדויות לגלובוס הזהב קשה להאמין שהסרט לא יככב גם ברשימות המועמדויות לאוסקר שיפורסמו בעוד שבועיים. עם תצוגת המשחק של הופמן, מותר גם לקוות לזכייה.