סיפורים מסביב לגלובוס

>>> אני לוזרית?!

קייט ווינסלט היא השמעון פרס של הוליווד. השחקנית בת ה-33 היא אחת המוכשרות בדורה ונדמה שאין סרט בו היא מופיעה ולא זוכה לשבחים מקיר לקיר (כן, שכחנו לה את "החופשה"). אבל מחמאות ותהילה מצד המבקרים, כך מסתבר, לא מביאים הביתה את הזהב. ווינסלט הנאווה היתה מועמדת חמש פעמים לגלובוס (וגם לאוסקר) והלכה הביתה בידיים ריקות בכל אחת מההזדמנויות.

סקירה של התפקידים שהעניקו לה את אותן מועמדויות מוכיחה עד כמה היא מגוונת כשחקנית. מתפקידה פורץ הדרך כמריאן ב"תבונה ורגישות", הופעתה בסרט הרווחי ביותר בכל הזמנים (נו, "טיטאניק", זוכרים?), דרך דמותה הכריזמטית ב"אייריס וג'ון" עבור בקלמנטיין מחוקת הזכרון ב"שמש נצחית בראש צלול" ועד תפקידה עוכר השלווה כאמא מהפרברים בסרט המטריד של טוד פילד, "ילדים קטנים".

הערב, ווינסלט מועמדת בשתי קטגוריות (שחקנית משנה ושחקנית ראשית), מה שלרוב מבטיח הפסד בשתיהן. בסרט "The Reader", שם היא מועמדת לשחקנית המשנה, מגלמת ווינסלט אישה המואשמת בפשעי מלחמה אחרי מלחמת העולם השנייה בעודה נושאת בקרבה סוד היכול לשנות את גורלה. אבל הסיכוי האמיתי שלה טמון בתפקידה בסרט "חלון פנורמי" (שביים בעלה, סאם מנדז), בו היא וליאונרדו דיקפריו מגלמים זוג בפרברי ארה"ב של שנות ה-50. עיתונאים זרים יקרים, תנו לה פסלון כדי שלא נחזור לסאגת ג'וליאן מור המקופחת. תודה.

>>> כשמייק לי פגש את סאלי

אם השם סאלי הוקינס לא אומר לכם כלום, זה בסדר, אתם לא לבד. בניגוד לווינסלט, שנדמה כי הייתה כאן מאז ומעולם, הוקינס, 32, זוכה השנה לפריחה מאוחרת. השחקנית הבריטית שעבדה בעיקר בטלוויזיה והפציעה על מסכי הקולנוע בתפקיד משמעותי רק ב"ורה דרייק" (2004) עשתה אשתקד את עסקת חייה כשחברה לבמאי מייק לי ("סודות ושקרים") שהעניק לה תפקיד שבונה קריירה. הוקינס מגלמת בסרט "חופשייה ומאושרת" את פופי, מורה בבית ספר יסודי שחייה הם ענן גדול ו-ורוד של אופטימיות, הומור ושמחת חיים. בידיה של שחקנית אחרת, דמותה של פופי הייתה יכולה להפוך בקלות לקריקטורה מוגזמת של "הפי הפי, ג'וי ג'וי", אבל הוקינס כל כך כובשת עד שאחרון הפסימיסטים לא יוכל שלא לחייך כשייצא מהסרט. חבר השופטים בפסטיבל ברלין העניק להוקינס את פרס דב הכסף על תפקידה ואם היא תזכה הלילה ותביס מועמדות כמו מריל סטריפ, אמה תומפסון ופרנסס מקדורמנד, יש לנו הרגשה שכבר תכירו את השם שלה.

>>> חזרה לזירה

בשנות ה-80 מיקי רורק היה הילד הרע של הוליווד, מעין גרסת אבטיפוס של קולין פארל, אבל כישרונו כשחקן והמיניות המתפרצת שלו הפכו אותו לכוכב ענק עם סרטים כמו "דיינר" ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים". אבל כמו כל ילד רע, רורק איבד את דרכו, סירב לתפקידים הראשיים בסרטים "איש הגשם" ו"ספרות זולה", הופיע בטראש סוג ב' ובסרטים סמי-ארוטיים ("סחלב פראי" המביך) ונעלם מהשטח.

אלא שבהוליווד, כמו בהוליווד, אין דבר שמצטלם טוב יותר מקאמבק מתוקשר. אחרי שלוהק ל"עיר החטאים" של רוברט רודריגז ב-2005 וזכה לשבחים על משחקו האפל, מיקי רורק עלה השנה על הסוס בענק עם סרטו המעוטר של דארן ארונו בסקי, "המתאבק", שגרף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה האחרון.

בסרט מגלם רורק מתאבק מזדקן שמסתפק בהופעות קטנות מול קומץ המעריצים שנותר לו. אחרי שהוא לוקה בהתקף לב ופורש, הוא בוחן מחדש את חייו, מנסה לשקם את הקשר עם בתו המנוכרת (אוון רייצ'ל ווד) ופוצח ברומן עם חשפנית (מריסה טומיי). "זה הסרט הכי טוב שעשיתי בקריירה שלי", אמר רורק, שאומנם לא יזכה הערב, אבל יכול לנצל את המומנטום על מנת להוכיח שלא מדובר בפוקס חד פעמי.

>>> מי רוצה להיות סוס שחור

אין דבר יותר מהנה בטקסים מאשר הפתעות ונדמה שאם יש סרט אחד שיוכל לספק את הסחורה השנה זהו "נער החידות ממומביי" בבימויו של דני בויל, האיש שהביא לחיינו את סרט הקאלט "טריינספוטינג". אחרי שמארק רנטון, סיק בוי וספאד הפכו לגיבורי תרבות, הציפיות מבויל היו בשמיים וסרטיו הבאים – "החוף" ו"חיים לא רגילים" – שנעשו בתקציבים גדולים, אומנם לא היו גרועים, אבל התקשו לשחזר את ההצלחה. בויל חזר למקורות וזנח את הניסיון לייצר בלוקבאסטרים כשב-2002 שחרר את "28 יום אחרי", סרט זומבים פוסט-אפוקליפטי עטור השבחים.

השנה חוזר בויל עם הממתק של פסטיבלי הסרטים, "נער החידות ממומביי", המבוסס על ספרו המצליח של סווארופ ויקאס. הסרט – המבוים ומשוחק ברגישות, מצולם באופן מרהיב ומצויד בפסקול מעולה - מביא את סיפורו של בחור צעיר וחסר השכלה שגדל ברחובות הודו ובדרך פלא מצליח לקחת את הפרס הגדול בשעשועון "מי רוצה להיות מיליונר" ונעצר בחשד למרמה מאחר שאיש אינו מאמין שבחור כמוהו יכול לדעת את התשובות לכל השאלות שנשאל. במהלך חקירתו, אנו נחשפים לסיפור חייו המרגש. סביר להניח שבויל לא יקח את פרס הבמאי, אבל הסרט הזה, שעשוי להיות הסוס השחור של התחרות, מחזיר אותו לשוק ההוליוודי בענק.

>>> המקרה המופלא של פיט ופינצ'ר

אחד הסרטים המדוברים של השנה הוא "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" בו מגלם בראד פיט את דמותו של גבר הנולד זקן והופך לצעיר יותר משנה לשנה. למרות השבחים וחמש המועמדויות להן זכה הסרט בגלובוס השנה, קשה להאמין שפיט ינצח את שון פן בקרב על פסלון השחקן ושדיוויד פינצ'ר יצוץ משום מקום ויחטוף את פרס הבמאי כשמולו עומדים מתחרים חזקים דוגמת סאם מנדז, דני בויל ורון האוורד. הסיפור המעניין בכל הקשור ל"בנג'מין באטן" הוא הקשר בין פיט ופינצ'ר.

ב-1992, אחרי לילה של שכרות בטיחואנה שבמקסיקו, צפה בראד פיט בסרט הבכורה של פינצ'ר – "הנוסע השמיני 3" והתאהב. פינצ'ר לא הלך על סיום הוליוודי, חיסל את הגיבורה הראשית ושם זין על דרישת הקהל. פיט ידע מיד שהוא רוצה לעבוד עם פינצ'ר וההזדמנות הגיעה עם המותחן עוכר השלווה "שבעה חטאים". הקליק בין השניים על הסט היה מיידי, למרות, ואולי בגלל שהם שונים בתכלית. האחד מתעב פרסום ומצלמות, והשני חי את חייו מולן בכל רגע נתון.

הסרט הפך ללהיט והשניים חיפשו הזדמנות לעבוד יחדיו שוב בהקדם האפשרי. ביחד עם אדוארד נורטון והלנה בונהם קרטר הביאו לנו פיט ופינצ'ר את אחד מסרטי הקאלט המוצלחים בכל הזמנים, "מועדון קרב".

ההפריה ההדדית ביניהם ברורה. פינצ'ר מעניק לפיט אמינות דרמטית. בסרטים שלו, שוכחים לרגע איזה יפיוף עומד לנגד עינינו ומתרכזים במשחק המצוין שהבמאי שלו מצליח להוציא ממנו. מנגד, פינצ'ר, כשהוא מצויד ברכש הקבוע והנאמן, יכול לעשות מה שבא לו (אלימות בלתי מרוסנת, סוף עגמומי ולא הוליוודי) ואף אולפן לא יאמר 'לא', כי לסרב לפינצ'ר, זה לסרב לפיט.

ב"בנג'מין באטן" זונח פינצ'ר את הברוטליות שמאפיינת את סרטיו ומתמסר לספר סיפור אנושי ופילוסופי שדרכו אנחנו נחשפים לעוד פן באישיותו של פיט כשחקן. "בראד הוא המוזה של דיוויד", אומרת טרג'י הנסון המשחקת את אמו המאמצת של פיט בסרט. ולחשוב שהכל התחיל מהנגאובר בטיחואנה.

הטקס ישודר בערוץ !E הלילה. השטיח האדום יחל ב-23:00 והטקס עצמו ב-03:00.
שידור ערוך ומתורגם ישודר ביום שני ב-21:00 ובשישי ב-17:30.