זה מטורף לא למחזר

בתחילת דרכו, פרץ הבמאי הבריטי גאי ריצ'י אל מסכי הקולנוע בעולם עם קומדיית הפשע הלונדונית "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" (1998), ומיד אחריה המשיך עם "סנאץ'" (2000), הצלחה נוספת שנעשתה באותו הסגנון ועם אותה תנופה יצירתית. לאחר שני סרטים מלהיבים אלו, נראה שקנה את עולמו ואת מקומו בשורות הבמאים הצעירים והמבטיחים של שנות ה-90. למרבה הצער, במסלולו הבטוח להצלחה נתקל ריצ'י במכשול בלתי צפוי. מאז "סנאץ'" הבחור מצוי בבצורת קולנועית, ושני הסרטים שהוציא בעקבותיו נכשלו באופן קיצוני ומביך, הן בקופות והן בביקורת. במקרה או שלא במקרה, בשנת 2000 הוא גם נפל אל ציפורניה של גברת בשם מדונה לואיז צ'יקונה. אשתו הטרייה גם כיכבה באחד הכישלונות הנ"ל, "סחף חושים", שנודע ברבים כאחד הסרטים הגרועים שהופקו מאז ומעולם. השנה, 2008, ריצ'י נפרד ממדונה בגירושין מתוקשרים ומכוערים למדי, ובמקרה או שלא במקרה, הוא גם הוציא תחת ידיו סרט שמחזיר אותו למסלול הסרטים המשובחים עמם החל את הקריירה.

"רוקנרולה", מונח שבתחילת הסרט מוסבר שמשמעו סוג של גנגסטר בעגת הפשע הלונדונית, מכיל כמה סיפורי עלילה שמתנגשים ונפרדים זה מזה במהלך הסרט. במרכזו עומד "אחת-שתיים" (ג'רארד באטלר), פושע לונדוני זעיר שמסתבך עם כריש גדול יותר בשם לני קול (טום וילקינסון) ועוזרו הנאמן ארצ'י (מארק סטרונג), וחייב להם שני מיליון לירות שטרלינג. אותו לני קול מסתבך בתורו עם כריש גדול עוד יותר, אוליגרך רוסי תאב כוח (שהשחקן המגלם אותו דומה שתי טיפות מים לרומן אברמוביץ', בעליה של קבוצת הכדורגל צ'לסי). לני מאבד תמונה יקרת ערך שמוסר לו האוליגרך הרוסי למשמרת, בעוד האוליגרך בתורו מאבד שבעה מיליון לירות שטרלינג שנשדדים על ידי צמד אלמונים: "אחת-שתיים" וחברו. מכאן והלאה העלילה ממשיכה להסתבך, בלי לנוח לרגע, כולל כוכב רוק עם נטייה למות ולחזור לחיים, צמד מתנקשים רוסים מהגיהינום ורואת חשבון סקסית במיוחד.

האמת היא שאם ראיתם את "לוק סטוק" ואת "סנאץ'", אתם כבר יודעים פחות או יותר למה לצפות. למעשה ניתן לומר שגאי ריצ'י עושה את אותו סרט שוב ושוב, וממחזר את ההצלחה. מנגד, אפשר וצריך לומר, שאם אמן עושה משהו כל כך טוב, אין שום סיבה שבעולם שיפסיק. "רוקנרולה" הוא ההוכחה הניצחת שעדיף היה לריצ'י להמשיך ולעשות קומדיות פשע לונדוניות מותחות, מצחיקות, מענגות ומלאות סטייל, מאשר לנסות את כוחו בקומדיות רומנטיות עילגות בכיכובה של כוכבת פופ חסרת כשרון. עם זאת, הסרט הוא לא סתם חזרה נוסטלגית למה שהצליח לפני עשור, הוא הרבה יותר מזה. באופן שמתעלה על סרטיו הקודמים, הצליח ריצ'י ללהק לסרט אנסמבל של שחקנים בריטיים מהשורה הראשונה, מהסוג שהייתם מוצאים בדרמת מעמד פועלים של קן לואץ', סטיבן פרירס או מייק לי. יחד עם הברק התסריטאי והוויזואלי שריצ'י כל כך מצטיין בהם (ושכיף לראות שוב על המסך לאחר היעדרות של עשור), השחקנים המוכשרים נותנים לסרט את הדחיפה הנוספת הדרושה להפוך כל סרט מטוב לנפלא.