אהבת בשר ודם

על מנת ליהנות מסרט כמו "דמדומים", עלייך להיות נערה צעירה ותמימה, או לפחות להתחבר לנערה הצעירה והתמימה שחבויה עמוק בתוך כולנו (וזה גם כולל אותך, גבר עם כרס בגיל העמידה שיושב לבדו בשורה 11 בצד). הסרט מבוסס על הספר הראשון בסדרת ספרים שתוארה לא אחת כ"הארי פוטר לנערות", סביר להניח שההשוואה באה לאור העובדה שזוהי סדרת ספרי פנטזיה קלים לעיכול שפונים לקהל צעיר, ושנחלו הצלחה פנומנלית ברחבי העולם והפכו את הסופרת האלמונית שלהם לעשירה כקורח. עם זאת, בניגוד למר פוטר הצעיר, במרכזו של הסרט "דמדומים" עומדת נערה ולא נער, אמריקאית ולא בריטית, שלמרבה הצער מתאהבת בערפד.

הנערה, בלה סוון (קריסטן סטוארט), עוברת להתגורר עם אביה בעיירה אמריקאית קטנה וצפונית, ופוגשת בערפד המיועד, אדוארד קולן (רוברט פאטינסון), בתיכון החדש שלה. למרבה המזל, הערפד ובני משפחתו הגרים בעיירה הם לא מהזן הזקן והמכוער עם השיניים החדות, אלא מהזן החתיך והצעיר עם המראה ההורס והחיוור. מזל גדול אף יותר הוא שמשפחת הערפדים הספציפית הזו מגדירה את עצמה כצמחונית, זאת אומרת שהם נמנעים מאכילת בני אדם מסיבות מוסריות, ומסתפקים בציד בעלי חיים. עם זאת, יחסים עם בת אנוש הם לא עניין פשוט, מאחר וקרבה אינטימית מדי מעורר את התשוקה הישנה נושנה לדם אנושי חם וצעיר. מצד שני, כשחבורת ערפדים מרושעים מגיעה לעיירה ומנסה לצוד את הגיבורה, הבויפרנד הערפדי דווקא מתגלה כשימושי למדי.

סוד הקסם של הסדרה טמון במתח שבין תשוקה ומימושה. בעוד התשוקה הבוערת בתוך תוכו של אדוארד קולן הערפד היא לנעוץ את שיניו ולבתק את עור צווארה הבתולי של בלה סוון בת האנוש, רגשות האהבה שלו אליה מונעים זאת ממנו, וגורמים לו לבלות לילות שלמים בבהייה רכה ואוהבת בפניה, או בשיחות נפש אל תוך הלילה. באותה המידה, אם נשליך לרגע על העולם האמיתי, נערות צעירות ותמימות רבות לאין ספור חרדות עד עמקי נשמתם מגברים שרוצים לנעוץ ולבתק בתוכן משהו אחר, ומפנטזות על בן זוג שישחק על הקו העדין שבין תשוקה בוערת לנגיעות עדינות שלא מתממשות לכלל ביצוע של ממש.

כך הערפד של בלה מתגלה כגבר המושלם לבת 16: רגיש, עדין, צמחוני, אוהב להתכרבל, יכול לקרוע את הצורה לכל מי שיאיים על אהובתו (ממש ככה, לא בכאילו), אבל הכי חשוב, לעולם לא יבתק את בתוליה (סליחה, את צווארה), לא משנה עד כמה היא תרצה בזה. באופן זה היא יכולה להיות חופשייה לגמרי ולהיות מושא לתשוקתו – בלי אי פעם באמת להסתכן במימוש שלה. כמובן שבסרט שמיועד לקהל הנערות, הסאב-טקסט האירוטי מובלע תחת מעטה רומנטי ורוד ועבה, ולמרות שפע המפלצות, אף אחד לא מדבר על דברים מפחידים באמת, כמו דם הבתולים. עם זאת, הסאב-טקסט הזה הוא בדיוק מה שאחראי להצלחה האדירה של הספרים ושל הסרט. לא מזיקים גם התמקדות יתרה של הסרט בעניינים כמו עיצוב הפנים המדוקדק של בית הערפדים, הבישול האיטלקי שבני הבית מכינים לקראת המפגש הראשון עם בלה, העובדה שהם תמיד ובכל מצב נראים כאילו יצאו הרגע מסלון עיצוב תספורות במנהטן או זה שאדוארד קאלן הוא חתיך מ-א-מ-ם מהאגדות.

"דמדומים"

מתים על ערפדים? קבלו את הערפדים הכי גדולים בהיסטוריה