שקרים אמיתיים

עד מתי שחקנים ישראלים יגלמו מחבלים בהוליווד? השוט הפותח את "גוף השקרים", מותחן ריגול ריאליסטי בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וראסל קרואו, הוא לא של אחד מהיפיופים ההוליוודיים, אלא של פניו המזוקנות של לא אחר מאלון אבוטבול. כרגיל אצל שחקנים ישראלים מעבר לים, הוא פוצח במונולוג בערבית ספרותית שמתאר את הגורל המר הצפוי ליהודים ולצלבנים. הוא עושה זאת מעל גבי מסך טלוויזיה, ומתוך קלטת בה צופים חבורת מחבלים מוסלמים בבריטניה, שדואגים לפוצץ את עצמם למען אללה מיד אחרי כן. לזכותו ייאמר, שבניגוד לכמה ישראלים-מחבלים אחרים (בלי לנקוב בשמות) הוא דווקא משחק לא רע בכלל, ובמהלך הסצנות הנוספות בהן הוא מופיע, אפילו הקהל הישראלי עשוי לשכוח שמדובר באחד משלנו.

שמו של הסרט, "גוף השקרים", הוא משחק מילים על הביטוי "גוף הוכחות", ביטוי משפטי באנגלית המתייחס לגוף ההוכחות שבעזרתן מורשע נאשם. כפי שמשחק המילים מרמז, הסרט לא ממש עוסק בצדק, אלא דווקא בהיפך ממנו. גיבור הסרט הוא סוכן סי.אי.איי בשם רוג'ר פריס (ליאונרדו דיקפריו), שמתרוצץ ברחבי המזרח התיכון בחיפוש אחר מחבלים, ובראש ובראשונה אחרי אל-סלים (אבוטבול), סוג של בן-לאדן המושך בחוטים של פיצוצים במדינות המערב. המפעיל של פריס הוא אד הופמן (ראסל קרואו), שמושך בחוטים משלו בעודו יושב בוושינגטון ועינו הצופה רואה הכל בעזרת לוויינים ומזל"טים, בלי להתעניין במי נרמס ומי נהרג בדרך להצלחה מפוקפקת.

העלילה מציבה זה כנגד זה שלושה מרגלים, ושלוש תפיסות עולם: הראשון (פריס), הוא סוכן השטח שמכיר את העולם בו הוא עוסק, וחש חיבה ואמפטיה לבני האדם המכילים אותו; השני (הופמן), הוא המרגל השולט בכל בעזרת רשת של טכנולוגיה וקשרי כח, אבל מנותק מאחורי חומת מסכי הפלזמה ואזניית הסלולרי שמזינות אותו מידע, וכך גם התנתק מרגשות אנושיים ומוסר אנושי בסיסי; השלישי, ראש המודיעין הירדני האני פאשה (מארק סטרונג), הוא מרגל שבעצמו מהווה חלק מעולם המזרח התיכון, היחיד שבאמת מכיר את גווני הביניים ומאזני הכוח העדינים, וזה שבלעדיו האמריקאים לעולם לא יצליחו להתמודד עם האיומים אותם הם מנסים לחסל. במשולש כוחות זה, הכח המרכזי הוא דווקא זה של הקודקוד האמריקאי היהיר, השאנן והמנותק מהשטח. במובן זה, המסר שהסרט מעביר לגבי המלחמה האמריקאית בטרור הוא פסימי למדי.

הבימוי של רידלי סקוט ("בלייד ראנר", "בלאק הוק דאון") עשוי בריאליסטיות מחוספסת, ולא כמותחן ריגול בסגנון ג'יימס בונד. למרות שרוג'ר פריס לא חושש לרוץ, לקפוץ ולירות כשהדבר נדרש, הוא לא חסין כדורים או מכות, וכמו סוכן חשאי אמיתי משתדל להימנע מהם עד כמה שאפשר. עיקר הסרט הוא המתח והמשחק הפוליטי-מדיני, ולא האקשן, וטוב שכך. בזמן האחרון שבענו סרטי אקשן דלי מוח, והסרטים הפוליטיים המתייחסים למלחמת עירק היו שטחיים באופן מביך. "גוף השקרים", לעומת זאת, גם אם הוא לא בדיוק עבודת דוקטורט על יחסים בינלאומיים במזרח התיכון, מצליח לראשונה להתייחס למלחמה באופן יותר רלוונטי ואינטלגנטי ממה שנראה על המסך עד כה. ייאמר לזכותו שהוא גם הסרט הכי פחות דביק.

הדבר מרענן במיוחד לאור הציפיות השליליות שיצר סרט של רידלי סקוט "בלק הוק דאון", סרט שהיה 100% אלימות מכוערת ו-0% איי.קיו, בתוספת 150% פאתוס קיטשי. הפעם, למזלנו, התמהיל מעט יותר מאוזן. ב"גוף השקרים" מייצר סקוט עניין ומתח עם אמירה אמיתית, לא דבר מובן מאליו לצפות מהקולנוע האמריקאי בימים אלו. עם זאת, מעניין לציין שבניגוד למסר של הסרט עצמו, הדורש יותר מעורבות בשטח ושיתוף פעולה עם בני האדם החיים בו, כמעט כל הערבים בסרט מגולמים על ידי שחקנים מישראל (יהודים או פלסטינים), ולא על ידי עירקים, ירדנים או איראנים, ויש בכך טעם לפגם. בכל מקרה, הסרט לא הצליח באופן שציפו לו בארצות הברית, ויכול להיות שדווקא האיכויות שלו הן אלו שפגעו בהצלחתו. אולי האמריקאים עדיין לא מוכנים להתבונן במראה שהוא מציב מולם.

גוף השקרים