חצי נחמה

"קזינו רויאל", הסרט ה-21 בסדרת ג'יימס בונד שיצא לפני שנתיים, היה אחד הסרטים המוצלחים בסדרה. הצלחתו נבעה לא רק מהברקת הליהוק ששמה את דניאל קרייג בתפקיד 007, אלא גם מתסריט ובימוי שהראו שהסדרה ידעה לשנות שוב את פניה, ולהתאים את עצמה לעשור חדש. מסרטי האקשן חסרי הנשמה של שנות השמונים והתשעים, שהפכו נוצצים ושטחיים יותר ויותר עם השנים, ג'יימס בונד הפך לדמות מעניינת, מיוסרת ומתלבטת, עם אישיות ועומק. זה לא בא על חשבון הסטייל, כמובן. להיפך, זה רק תרם לו.

לאור כל זאת, אפשר להבין מדוע הציפיות לקראת הסרט החדש בסדרה, "קאוונטום של נחמה", הרקיעו שחקים. לא רק שמדובר בסרט שנוצר לאחר שהסגנון החדש כבר הוכיח את עצמו, מדובר בסרט שהוא גם המשך עלילתי ישיר לקודמו. בסוף הסרט הקודם אהובתו של בונד מצאה את מותה בידי ארגון פשיעה בינלאומי שנגדו נלחם בונד, ובסרט הנוכחי בונד יוצא לנקום. לכאורה, אין שום סיבה שבעולם לצפות שהסרט הנוכחי יהיה שונה באופן מהותי מקודמו, בסגנונו או באיכותו. כגודל הציפייה, עם זאת, כן גם גודל האכזבה. כשאורות האולם נדלקים בסיום ההקרנה של סרט ג'יימס בונד הקצר ביותר שנעשה אי פעם (שעה וארבעים וחמש דקות בלבד), החוויה היא של סיום שנמרח על פני נצח נצחים של בנאליות משמימה.

"קאוונטום של נחמה" נפתח בסצינת כותרות מרהיבה, עשויה בטכניקת אנימציה שנעשה בה שימוש בסרט הקודם ומלווה בשיר מעולה של ג'ק ווייט (מה"ווייט סטרייפס") ואלישיה קיז. לאחר מכן יש סצינת מרדף לא רעה, כשבסופה מתגלה ששירותי הביון של הממלכה המאוחדת מלאים בסוכנים סמויים של ארגון הפשע המסתורי, "קוואנטום". זהו שיאו של הסרט, שמשלב זה והלאה הולך ומתדרדר. מפעילתו של בונד, "אם" (ג'ודי דנץ'), הולכת ומאבדת שליטה על הסוכן שרוצה לנקום את מות אהובתו, ושהורג כמויות רבות מדי של רשעים, אפילו יחסית לבעליו הגאים של רשיון להרוג. במהלך מסעו לגילוי הסוד המסתתר במדבר הבוליביאני, אחריו להוטים פושעי "קאוונטום", הוא גם פוגש בקמיל (אולגה קורילנקו), בתו דקיקת הגו של בוליביאני שנרצח על ידי הדיקטטור שהפושעים רוצים להעלות לשלטון. במיטב המסורת של סרטי האקשן של השנים האחרונות, זרועותיה הדקיקות ומבנה הגופה הסמיי-אנורקטי לא מונעים ממנה לשלוף אקדח, לקפץ ולהתרוצץ כמו בוגר טרי ושרירי של סיירת מטכ"ל.

לא ברור את מי צריך להאשים בהתדרדרות מ"קזינו רויאל" הקודם והמופתי לפארסת האקשן הרדודה הזו. התסריט של פול האגיס (שאחראי ל"התרסקות" המשובח) מציג עלילה לא אמינה ומעצבנת מלכתחילה, שמזכירה את ימיהם העליזים והמופרכים של סרטי ג'יימס בונד בשנות השבעים. הבימוי, בידי מארק פורסטר ("רודף העפיפונים") מנסה לשלב את סגנון סדרת "ג'ייסון בורן" בכיכוב מאט דיימון (יש סצינת מרדף על הגגות ולפניה קרב סכינים, ממש כמו "זהות אבודה" של פול גרינגראס משנה שעברה) עם סגנון סרטי ג'ון וו (כולל סצינת אקשן עם פסקול של אופרה). למרות שהאקשן אפקטיבי, כשהבמאים המקוריים עושים זאת הוא נראה הרבה יותר טוב. על בימוי הדמויות אין בכלל מה לדבר, מאחר ולא נראה שבכלל נעשה ניסיון לצייר דמויות מעניינות וחבל.

"קוואנטום של נחמה"