מקסימום כאב ראש

במרכז הסרט "מקס פיין" עומד קצין משטרה ניו-יורקי שאשתו ובתו התינוקת נרצחות באכזריות, ולאחר שהפושעים מפלילים אותו, הוא הופך לחשוד העיקרי ברצח ובפשעים רבים אחרים. תאריך יציאתו של הסרט בארץ סובל מביש מזל משתי סיבות: האחת, והברורה מאליה, היא הטרגדיה האיומה שהתרחשה בשבוע שעבר כאן בארץ במשפחת השוטרים מהוד השרון. אמנם לא מתקיים קשר ישיר בין הוליווד הדמיונית ובין המציאות הישראלית, פרט לכך שהאלימות מתגברת בשתיהן ושוברת בכל יום שיאים חדשים, אבל עדיין קשה לצפות בסצינה בה נחשפת זירת הרצח בחדר הילדים, ולא לחשוב על כותרות החדשות מלפני כמה ימים. הסיבה השנייה שתאריך היציאה של הסרט בעייתי כלל אינה טראגית, אך מהותית לסרט עצמו שעלילתו כך נדמה, שייכת לשנות התשעים המוקדמות ואינה רלוונטית לימינו אנו.

עלילת הסרט מבוססת על משחק מחשב פופולרי בשם "מקס פיין",שיצא ב-2001 והפך ללהיט. פיין, כאמור, הוא בלש משטרה (מארק וולברג), שרציחתן האכזרית של בתו ואשתו נותרה בלתי מפוענחת. במשך שלוש השנים שלאחר הטרגדיה הוא ממשיך לחקור בסתר את הרציחות, למרות שהועבר מתפקידו לתפקיד משרדי חסר סמכויות. קצוות החקירה מתחילים להתאחד לאחר פגישה מקרית עם בחורה יפהפיה שעל אמת זרועה מקועקעת כנף, קעקוע פופולרי בקרב אוכלוסיית הנרקומנים העירונית, המכורה לסם חדש ומסתורי. הבחורה נרצחת, מקס הופך לחשוד ברציחתה, ומאחד כוחות למציאת הרוצח האמיתי עם אחותה (מילה קוניס, "מופע שנות השבעים"), שנראית לא רע בעצמה ובעלת קשרים במאפיה הרוסית. כל אותה העת, מרחפות מעל הנוף העירוני מפלצות מכונפות, שלא ברור אם הן אמיתיות או יציר דמיונם של המכורים לסם.

העיצוב הויזואלי של הסרט מרשים למדי, בדומה לזה של משחק המחשב. השניים שואבים לא מעט ממסורת הפילם-נואר, ז'אנר סיפורי הבלש האפלוליים והאלימים שנוצר בהוליווד של שנות הארבעים והחמישים. הסרט עמוס בצללים חדים, צבעים כהים ובנוף עירוני מלוכלך וחשוף בגשם ובשלג. בתחילה נראה שהעלילה שואבת גם היא ממסורת הסרט האפל, עם בלש מיוסר, פאם פאטל מסתורית וכוחות אופל המושכים בחוטים מרחוק. מה שהופך את הפתיחה למסקרנת כפליים היא שכוחות האופל שמרחפים מלמעלה לא נותרים בתחום המטאפורה, אלא נראים מוחשיים למדי, כולל כנפיים שחורות וטפרים חדים.

עם זאת, ההבטחה לא מתממשת ועד מהרה העסק מתדרדר לסרט אקשן רדוד בו גיבור יחיד וכל-יכול, בסגנון שוורצנגר או סטאלון, מטפס במעלה סולם הפושעים עם רובה ציד ומפצפץ את כולם לחתיכות בזמן שהוא מצליח לחמוק באורח פלא מכמה עשרות אלפי כדורים הנורים לכיוונו. בשלב זה, הסרט מתחיל לשעמם, והחורים והתפרים הגסים בתסריט מתחילים לבלוט ולהפריע. הופעתם של השחקנים הראשיים לא ממש מסייעת, ונותרת בתחום הקלישאות השבלוניות. נחמד, לעומת זאת, לפגוש כמה שחקני משנה מוכשרים שעלו ליגה מהטלוויזיה למסך הקולנוע, כמו אמאורי נולסקו שגילם את סוכרה ב"נמלטים", או ג'יימי הקטור שגילם את מרלו סטנפילד ב"הסמויה".

שחקני המשנה, כמובן, לא נושאים את הסרט על כתפיהם, והוא הופך לממש בלתי נסבל ברגע שהיוצרים (ביניהם הבמאי ג'ון מור, "מאחורי קווי האויב") החליטו שהם ממש חייבים לדחוף כמה התייחסויות שטחיות למלחמה האמריקאית הנוכחית בעיראק, תופעה חסרת טעם שהופכת לפופולרית בסרטים הגרועים של הוליווד בזמן האחרון. הסרט הוא לא כשלון גמור, והצפייה בו מצליחה להיות מהנה באופן חלקי, בעיקר בזכות הצילום והעיצוב הוויזואלי. מה חבל שבקטעים בהם מנסים להבין מה בדיוק קורה על המסך, זה פשוט לא נעים, ולמען האמת, לא ממש מעניין.

"מקס פיין"