לא שרוף, פושר

בעשור האחרון סרטיהם האחים איתן וג'ואל כהן, מגדולי היוצרים הקולנועיים החיים כיום (וייתכן מאוד שגם מאז ומעולם), נוטים שלא להיות אחידים ברמתם. מאז יצא ב-1984 סרטם הראשון, "רציחות פשוטות", ועד "ביג ליבובסקי", קומדיה דגולה שיצאה לאקרנים בשנת 1998, האחים הוציאו סרט כל שנתיים-שלוש, וכל סרט היה יצירת מופת. פרט ל"ביג ליבובסקי", סרטים כמו "בארטון פינק (1990), "פארגו" (1992) ו"צומת מילר" (1996) הם סרטים שלא מעייף לראותם שוב-ושוב, גם שנים רבות לאחר שצולמו. מאז "ביג ליבובסקי", לעומת זאת, הצמד משחרר סרטים בקצב של מכונת ירייה, בממוצע אחד בשנה, והמצב התדרדר. תחתית השקיעה הייתה ב"להרוג את הליידי" הבינוני-מינוס, שיצא בשנת 2004. בשלב זה כנראה האחים קלטו סוף-סוף שכדאי להשקיע באיכות, ולא בכמות, וחיכו שלוש שנים תמימות עד שיצא סרטם האחרון, "ארץ קשוחה". מתברר ששלוש השנים בתנור תרמו לסרט, כי השילוש הקדוש של הקהל, המבקרים וחברי האקדמיה האמריקאית אימצו אותו לליבם, והעניקו לו גם הכנסות שיא, גם ביקורות מהללות וגם סדרה נאה של פסלוני אוסקר. אם האחים היו לומדים מזה לקח, הם היו יושבים עוד שלוש שנים בשקט ומשקיעים בסרטם הבא. במקום זאת, פחות משנה אחרי "ארץ קשוחה" הם מיהרו להוציא סרט נוסף, קומדיה שחורה בשם "לקרוא ולשרוף", והתוצאה נראית כמו שאריות שנאספו מסרטיהם הקודמים. אמנם כל סרט של השניים שווה צפייה, אך קשה לקרוא לנוכחי יצירת מופת.

לקרוא ולשרוף" מספר על סוכן סי.אי.איי ממורמר בשם אוזבורן קוקס (ג'ון מלקוביץ'), שמחליט לכתוב את זיכרונותיו מהשירות במודיעין האמריקאי לאחר פיטוריו. דיסק צרוב עם קובץ המחשב המכיל את פרקיו הראשונים של הספר מתגלגל לרצפת המלתחה של חדר כושר מקומי, ושניים מעובדיו, צ'אד (בראד פיט) ולינדה (פרנסס מקדורמונד), מחליטים שמדובר בחומר ממשלתי מסווג. הם מנסים לסחוט קוקס, מה שמוסיף לצרותיו, מאחר ופרט לפיטורים ולסחיטה, אשתו קייטי (טילדה סווינטון) בוגדת בו עם בחור שרמנטי בשם הארי פארר (ג'ורג' קלוני).

אם סרטם הקודם של האחים, "ארץ קשוחה", היה פסימי ואפל בגלוי, "לקרוא ולשרוף" מכיל את אותה פסימיות אפלה, אך תחת כסות קומית קלילה. לכל הדמויות המופיעות בסרט יש שני מאפיינים משותפים: אנוכיות וטיפשות. כל הדמויות שטות במסלולי החיים האנרכיים שלהן בתזזית המונעת בדלק האנוכיות האינטרסנטיות. המסלולים מתנגשים פה ושם, ותוצאות ההתנגשויות הללו הולכות ומחמירות ככל שהסרט מתקדם. מעל כל אלו צפה לה מעל הסרט רוח הקודש, קרי כוחות הביון הצופים בכל, אך למרבה הצער הם מגלים טיפשות הדומה לזו של כל שאר הדמויות ואף גדולה ממנה. בדומה ל"ארץ קשוחה" גם ב"לקרוא ולשרוף" אין כל דרך להימלט מגורל עגום וצפוי מראש.

אחד הדברים הבולטים בחסרונם ב"לקרוא ולשרוף", במיוחד ביחס לסרטיהם הקודמים של האחים כהן, הוא ברק ויזואלי. הסרט מעוצב ומצולם באופן הבנאלי והאפרורי ביותר, ללא סצנה או צילום בודד הנותרים בזיכרון לאחר הצפייה. יכול להיות שהדבר קשור לבחירתם של האחים לעבוד עם הצלם עמנואל לובצקי ("סליפי הולאו"), ולא עם רוג'ר דיקינס, הצלם עמו עבדו על כל סרטיהם מאז "ברטון פינק". נראה גם שאנסמבל השחקנים המרשים מתפזר תחת הדרכה רופפת, ופרט לבראד פיט ולג'ורג' קלוני לא מצליח להבריק. יש בסרט כמה סצנות מצחיקות, בפרט אחת הקשורה בכסא מיוחד שנבנה ע"י הדמות של ג'ורג' קלוני לאשתו, וגם סצנת הסיום, בה מתחברים כל הקצוות העלילתיים. עם זאת, ובמיוחד בהתחשב בזהות יוצריו, מדובר בסרט מאכזב למדי.