בלוז לקמוטי הפנים

לא מעט נכתב על יחסה של הוליווד לכוכבותיה המזדקנות, שמפסיקות לקבל הצעות עבודה עם הגיען לגיל העמידה, רק על מנת לשוב ולהופיע כמה עשורים אחרי כן בדמות הסבתא החמודה. פחות נכתב על הצורה שבה כוכבים גברים מזדקנים מוצגים על המסך, ועל הדרך שבה הוליווד מנסה לסחוט עד תום את דמות גיבור הפעולה, גם הרבה אחרי שעבר את גיל ה-60.

ישנם שחקנים שיודעים להתמודד עם גזירת הגיל הבלתי נמענת בחן ובכבוד. קלינט איסטווד, למשל, ידע להפסיק להתרוצץ על גגות ולרדוף אחרי פושעים בזמן והחל לשחק דמויות מענייניות יותר ובו בזמן הפך לאחד מבמאי הקולנוע הגדולים של זמננו. צעד זה זה לא גרע גרם אחד מהגבריות שלו, ואף להיפך. מרוברט דה-נירו (65) ומאל פאצ'ינו (68) היה אפשר לצפות למהלך דומה. הרי מדובר בשחקנים מוכשרים, שהוכיחו את יכולתם במגוון גדול של דמויות ומצבים, ואין הם זקוקים להכנסה הנוספת שסרטי אקשן עתירי תקציב מתברכים בה. למרבה הצער אנו פוגשים אותם שוב בסרט שמהסוג שבו היו מככבים בשנות השמונים, וגרוע מזה, נראה שהסרט עצמו נתקע באותו עשור ממש.

ב"רצח מוצדק" מגלמים השניים שני בלשים קשוחים במחלק הרצח של משטרת ניו-יורק. עד מהרה אנחנו מבינים שטורק (דה-נירו), שמקריין את העלילה במעין וידוי מצולם, החל לרצוח פושעים שחמקו מעונש דרך החרכים המצויים במערכת המשפט. לסובבים, הרציחות נראות כמו מעשה ידיו של רוצח סדרתי מטורף, שמשאיר ליד גופתו של כל קורבן פתק נייר ועליו שיר קצר המתאר את פשעיו ואת עונשו של הבר-מינן. רוסטר (פאצ'ינו), אינו מודע למעשיו של שותפו, וכשמפקדם (בריאן דנהי) מטיל על השניים לחקור את שרשרת הרציחות נראה שהם עושים כמיטב יכולתם לפצח אותה.

יכול להיות ש"רצח מוצדק" היה יכול להיות סרט נפלא, עם אותו צמד מוביל, אם התסריט (ראסל גרוויץ', "האיש שבפנים") והבימוי (ג'ון אבנט, "88 דקות") היו רק מגלים מודעות למעמדם ולגילם של השניים. אם היינו רואים סרט על שני בלשים על סף גיל פרישה, כולל כל כאבי הגב, השאלות החרטות וחשבונות הנפש שמלווים אותם, זה יכול היה להיות מעניין. יש אמנם בסרט התייחסויות בודדות לגילם של השניים אך במהותו, הוא נראה כמו סרט על שני בלשים סתמיים. לאחד מהם אפילו יש רומן לוהט עם שוטרת בת מחצית מגילו, בשביל להוסיף קצת סקס וציצים לתערובת, בלי כל שביב של התייחסות לפער הגילאים.

השטחיות הזו היא רק סימפטום לרדידות הכללית המתגלה בסרט מתחילתו ועד סופו במובנים רבים. למשל, אין כל התייחסות תסריטאית למשמעות של רוצח סדרתי בעל חוש צדק מפותח בתקשורת הניו-יורקית, שבוודאי הייתה חוגגת על סיפור שכזה. אין כל ניסיון לרדת לעומקו של המניע של שוטר ליציאה למסע נקמה שכזה, בו הוא לוקח על עצמו את תפקיד הבלש, התובע, השופט והמוציא להורג. אין כל נסיון להסתיר את השבילים המובילים אל התפנית העלילתית ה"מפתיעה" בסופו. לא ברור מה הניע את דה-נירו ופאצ'ינו לשתף פעולה ולהופיע דווקא בסרט סתמי זה, אבל במסגרת השטחיות הכללית, לא נראה שהם אפילו טורחים לשחק, אלא רק למחזר את המניירות המוכרות והישנות, במה שהואלא פחות מפרודיה על עצמם.