תוקם ועדת אקירה

בעשור האחרון העולם נפתח לקולנוע היפני והשפעות האנימה, האקשן והאימה היפניים ניכרים לא רק בסרטים מכל העולם, אלא גם בכל יתר גווני הקשת של היצירה התרבותית. אפשר להביא את "להרוג את ביל" (2003) ואת "מטריקס" (1999) כדוגמאות מובהקות של סרטים שהושפעו עמוקות מהיצירה היפנית ושהצליחו בצורה יוצאת דופן, אבל הווירוס היפני דבק לא רק בהם. ניתן לחוש בהשפעתו גם בסרטים שעל פני השטח אין בינם ובין יפן כלום, כמו בסרט האימה ההוליוודי "הצלצול", שהוא בעצם רימייק לסרט יפני שיצא כמה שנים לפניו. עם זאת, עד לפני זמן לא רב, כשחשבו על קולנוע יפני, חשבו בעצם על שם אחד ויחיד, אקירה קורוסאווה, שהלך לעולמו אתמול לפני עשר שנים. גם אם קורוסאווה זכה לראות רק את תחילתה של הפריחה היפנית בעולם הרחב, שורשיה יונקים לא מעט ממורשתו הקולנועית.

ראשומון מוסיף המון

קורוסאווה, שבערוב ימיו זכה בין השאר פרס האוסקר על מפעל חיים ואף באות לגיון הכבוד הצרפתי, נולד בשנת 1910 בטוקיו, בנה הצעיר של משפחה מהמעמד הבינוני עם שורשים סמוראים. הוא החל לעבוד באולפן הפקה יפני בשנות העשרים שלו, אך בשל שיטת הקידום המבוססת על ותק שהיתה נהוגה אז ביפן, זכה לביים את סרטו הראשון רק כעשור אחרי כן. סרטיו הראשונים נעשו בשנים שלקראת סוף מלחמת העולם השנייה, תחת פיקוח הדוק של מחלקת התעמולה של השלטון המיליטריסטי היפני, והכילו גוונים לאומניים. אחרי סוף המלחמה, לעומת זאת, ביים קורוסאווה כמה סרטים ריאליסטיים שביקרו את השלטון הקודם ותיארו את המצב של יפן המתאוששת בגוונים קודרים.

בסרטים אלו, אגב, החל גם שיתוף הפעולה רב השנים שלו עם הכוכב הקבוע בסרטיו, טושירו מיפונה. התפנית המשמעותית בקריירה של קורוסאווה התרחשה עם סרטו "ראשומון" (1950), שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה ובפרס האוסקר לסרט הזר, ובעקבותיהם להצלחה בכל רחבי העולם. למעשה, הצלחת הסרט היתה כה גדולה שהיא טבעה מונח חדש בשפה (העברית, האנגלית ועוד כמה אחרות). המילה "רשומון", כשם הסרט, מתארת סיפור המסופר בכמה גרסאות שונות כך שלא ניתן להעדיף אחת על פני האחרת, ולא ניתן לגלות מתוכן את האמת. הסרט מתאר סיטואציה כזו ממש, כשבפני שופט ביפן העתיקה מסופרים ארבעה סיפורים שונים על רצח אחד. הסרט עצמו מרתק וכל אחד מארבעת הסיפורים הוא מלאכת מחשבת קולנועית בפני עצמו, ששיני הזמן לא יכולות לה. הסרט מכיל בתוכו את מה שייחד את הקולנוע של קורוסאווה בעשרות הסרטים שביים במהלך חייו: שילוב של חזון הומניסטי ואהבת אדם תמימה עם היכולת לספר סיפור קולנועי באופן חד ומלא השראה.

לה וידה לוקאס

אם "ראשומון" גילה לעולם שיש דבר כזה קולנוע יפני (וכמה שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, שביפן בכלל יודעים לייצר משהו חוץ ממטוסי קאמיקזה), "שבעת הסמוראים" (1954) גילה לעולם שקורוסאווה הוא לא פחות מגאון קולנועי. כמה סרטים אחרי "ראשומון", ביניהם אף עיבוד יפני לרומן "האידיוט" של דוסטוייבסקי, ביים קורוסאווה את "שבעת הסמוראים", סרטו הידוע ביותר. מסופר בו על שבעה סמוראים נודדים ועניים, שבתמורה למעט מזון מקבלים על עצמם את משימת ההגנה על כפר נידח מפני שודדים המאיימים עליו. הסרט, שמככב באופן קבוע ברשימות "עשרת הסרטים הטובים ביותר מאז מעולם" של מבקרי קולנוע רבים וטובים, הוא אחד הסרטים הנצפים והמשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע, והסרט היפני הרווחי ביותר בהיסטוריה. האופן המבריק שבו קורוסאווה השתמש באנסמבל הדמויות הציוריות, אנטי-גיבורים במהותם, במשולב עם היכולת והחדשנות שגילה בבימוי סצינות הלחימה, הפך את הסרט לסנסציה קופתית וביקורתית.

"שבעת המופלאים", אחד המערבונים ההוליוודיים הפופולריים ביותר, הוא רק אחד מרימייקים רבים שנעשו לפי סרטו של קורוסאווה וההשפעה הברורה ביותר שלו על הקולנוע האמריקאי, אבל ההשפעה שלו היתה רחבה יותר ועמוקה יותר מאשר סרט בודד זה. בין השאר, הוא השפיע על מגוון גדול של במאים, החל בסם פקינפה האלים והבוטה (שאימץ את השימוש בהילוך-איטי להדגשת האלימות והפעולה בקרב), וכלה בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים" האופראית של ג'ורג' לוקאס (שבה נעשה שימוש רב בדמויות אנטי-גיבור קומיות למחצה שמקדמות את העלילה). "מלחמת הכוכבים", אגב, גם הושפע עמוקות מסרט מעט מאוחר יותר של קורוסאווה בשם "המבצר הנסתר" (1958), שסיפק את ההשראה העיקרית לדמויות של שני הרובוטים הסרט, C3PO ו-R2D2.

בעבור חופן ינים

עם זאת, ההשפעה בין המערב לקורוסאווה לא היתה חד-צדדית. גם קורוסאווה עצמו הושפע רבות מהקולנוע ההוליוודי, ואימץ את סגנונו ברבים מסרטיו. כמה סרטים אחרי "שבעת המופלאים" הוא ביים את "יוג'ימבו" (1961), סיפורו של סמוראי בודד שמגיע לעיירה הנשלטת על ידי פושעים ומצליח לתמרן ביניהם לטובתו האישית ולרווחת העיירה האומללה. קורוסאווה עצמו סיפר שתכניו וסגנונו של סרטו הושפעו רבות מסרטי הבלש של סגנון ה"פילם נואר", ומספרי הבלש הקשוחים של דאשיל באמט האמריקאי, שבהם השתמש בנדיבות גם בעיצוב התסריט וגם בעיצוב התמונה של הסרט. מנגד, דווקא "יוג'ימבו" וקורוסאווה הם אלו שהשפיעו על במאי איטלקי בשם סרג'יו ליאונה, שעשה גרסה משלו לסרט בה כיכב שחקן אלמוני למדי באותו הזמן בשם קלינט איסטווד (לאונה בחר בו רק מכיוון שכוכבים גדולים יותר דרשו יותר מדי כסף). יחדיו, הם יצרו מערבון ספגטי דל-תקציב על אקדוחן בודד שמגיע לעיירה הנשלטת על ידי פושעים, ומצליח לתמרן ביניהם לטובתו האישית ולרווחת העיירה. למערבון קראו "בעבור חופן דולרים", שהפך לאחד המערבונים הפופולאריים והמהנים ביותר בתולדות הקולנוע.

ראן, קורוסאווה, ראן!
בזמן המעבר לקולנוע הצבעוני עבר קורוסאווה תקופת שפל יצירת, ואף ניסיון התאבדות כושל. עם זאת, לאחר מכן החל פרץ של יצירתיות חדשה, בה ביים בין השאר סרטי ספקטקל עתירי תקציב, בהם צבאות סמוראים מתנגשים זה בזה בקרבות שטופי דם, בעוד הגנרלים עסוקים בתככים פוליטיים בעורף. שני הגדולים והמרשימים באותם הסרטים הם "קאגמושה" (1980) ו"ראן" (1985). הראשון מספר על פושע זוטר, קאגמושה, שנתפס וצפוי להוצאה להורג, אך ניצל ברגע האחרון הודות לדמיונו הפיזי המפתיע לשוגון שנפטר זמן קצר לפני כן. מפקדי צבאו של השוגון מציבים את הפושע ככפיל לאדונם שנפטר, מתוך חשש שהידיעה על מותו תגרור התקפה של אויביהם שירצו להכותם בחולשתם. "ראן", מנגד, הוא עיבוד לטרגדיה השייקספירית "המלך ליר", אלא שבמקום מלך המפנה את מקומו לשלוש בנותיו מסופר על שוגון המפנה את מקומו לשלושת בניו – שמיד מתחילים להלחם זה בזה. קורוסאווה עסק בהכנות ל"ראן" במשך עשור, והתייחס אליו כסרטו הטוב ביותר.

שני הסרטים מאופיינים ברוחב יריעה אפי המצויר בצבעים עזים, אך נמצא במתח עם פסקול שליו וסצינות כמעט סטאטיות. שניהם הם יצירות מופת, שהשפעתן ניכרת עד ימינו אנו, למשל בסרטי הספקטקל הסיניים החדשים של יימו ז'אנג ("גיבור", "קללת פרח הזהב") ושל אנג לי ("נמר, דרקון"). עם זאת, הצלחתם ביפאן עצמה היתה פחותה משמעותית להצלחתם במערב. זו היתה שיאה של מגמה שהחלה עוד בשנות השישים, בה היפנים תפשו את קורוסאווה כבמאי שעיקר יצירתו מופנית החוצה, ומתחנפת לקהל הזר במקום לקהל היפני. אם בשנות החמישים והשישים הקהל היפני עדיין נהר לסרטיו, למרות ביקורת זו, בשנות השמונים ניכרה השפעתה גם בקופות.

אני, פילנתרופ

סרטיו המאוחרים הופקו במימון זר, בין השאר על ידי במאים שהעריצו אותו כמו פראנסיס פורד קופולה וג'ורג' לוקאס, ולא זכו להערכה רבה בארצו. אחרי "ראן", סרטיו הפכו לאישיים ואינטימיים יותר, כשהבולט והמרשים מביניהם הוא "חלומות" (1990). הסרט מורכב משמונה סרטים קצרים, או יותר נכון, משמונה חלומות קצרים, בעלי אופי ערטילאי ואקספרסיוניסטי. כמו בסרטי המוקדמים ביותר, גם מסרט זה פורצת החוצה אהבת האדם שלו, או יותר נכון, אהבת האנושות כולה. בין אם זה חלום ילדות על מצעד של דמויות פנטסטיות ביער, או חלום על קצין מותש ומובס הפוגש את פלוגת חייליו המתים היוצאים ממנהרה חשוכה, בכולם יש גרעין שתופס את הצופה בלבו ומסרב להרפות. באחד מהחלומות פוגש הבמאי בצייר ואן-גוך, על רקע כמה מציוריו המפורסמים, כשלתפקיד ואן-גוך ליהק קורוסאווה את הבמאי מרטין סקורסזה ("החבר'ה הטובים").

קורוסאווה עוד הספיק לביים שני סרטים לפני מותו בגיל 88, אבל "חלומות" המרגש והמבריק הוא ללא ספק אקורד הסיום הראוי לקריירה של אחד מגדולי אמנות הקולנוע מאז ומעולם. אקירה קורוסאווה אולי נזנח על ידי בני ארצו בערוב ימיו, אך העולם כולו המשיך להעריץ אותו ואת סרטיו עד יום מותו, וממשיך לעשות זאת עד ימינו אנו, עשור אחרי כן. הגדרתו של קורוסאווה כבמאי "יפני" ותו לא, עושה לו עוול גדול, ולא רק בשל ההשפעה הרבה שהשפיע והושפע על ידי יצירות תרבות מהעולם כולו. במהותו, הוא היה במאי של בני אדם, ללא הבדל שפה או גזע, ולכן סרטיו זכו להצלחה ולאהבה חוצת גבולות. יתרה מזאת, קורוסאווה היה אוהב אדם מהגדולים שידע מסך הקולנוע מאז נמתח לראשונה על מסגרת הניצבת מול מקרן.