נעורים בקצב איטי

יש משהו מאוד מעצבן ברובם המוחלט של סרטי הנעורים האמריקאים, החל משנות החמישים ואילך. מילא העובדה שמדובר בנוסחה קבועה ומאובנת, אולי היחידה שלא עברה מהפך ורענון מאז היווסדה (בניגוד למערבונים, למשל, אותם מנערים ומאווררים בממוצע כל עשור), זוהי נוסחה שמלכתחילה בבסיסה יש משהו עקום.

זה הולך ככה: בחור (או בחורה) הם לא פופולריים בתיכון. בניגוד לכל הגיון מעשי, הם מגולמים על ידי כוכבים הוליוודים אטרקטיביים למדי (לרוב בני 20 לפחות). למעשה, מה שאף יותר תמוה, היא העובדה שלעיתים קרובות היריבים הפופולריים שלהם, שאמורים לעלות עליהם בכל מובן חיצוני, הרבה פחות יפים וכריזמטיים מהם. החבר'ה ה"מקובלים" עושים לגיבור חיים קשים, אבל מאחר ובניגוד אליהם לגיבור שלנו יש אינטליגנציה, חן, רגישות, חוכמת חיים ואמת פנימית, לבסוף גובר הוא על כל הקשיים החברתיים. הם יתגלו כמטומטמים ורשעים, וכוכבו של הגיבור שלנו יזהר למרחקים. במקביל למאבק, פורח סיפור האהבה בין הגיבור שלנו לבת המין השני. היא הייתה בלתי-פופולרית כמוהו, אך ברגע בו הורידה את המשקפיים ופיזרה את השיער הופתענו לגלות שהיא בעצם יפיפיית-על עוצרת נשימה. לעיתים, הגיבור יזכה דווקא בליבה של המעודדת הראשית של קבוצת הפוטבול, ולא במישהי דחויה כמוהו. המעודדת פשוט גילתה שהיא לא סובלת את החבר המניאק שלה, ופתאום היא שמה לב שבלי המשקפיים, הגיבור שלנו הוא בעצם כוסון-על רגיש, סימפטי, בעל חוש הומור וכו'. לאורך הסרט, כל בני הנוער יתבטאו באופן ברור ושנון, יהיו רוויי חוכמת חיים של תסריטאים בני ארבעים פלוס ולא יסבלו מחצ'קונים. בעולם התיכון ההוליוודי לעולם לא יהיו גווני ביניים, רק שחור ולבן.

לעיתים נדירות, יש סרט נעורים שמצליח לפרוץ את המסגרת המטופשת הזו, ולהציג את גיל התיכון כמו שהוא באמת. מביך, מתסכל, מתוסבך, בלתי-צודק ובלתי-ברור. "ראשמור", למשל (זוכה המדור בפרס "כותרת הסרט המתורגם באופן הגרוע ביותר בשנות התשעים", מאחר ובארץ משום מה החליטו לקרוא לו "המירוץ לצמרת של מקס פישר"), בבימויו של ווס אנדרסון, היה סרט כזה. "נפוליאון דינאמיט", שלא הגיע להפצה מסחרית בישראל, היה קומדיית תיכון מופרעת ובלתי-שגרתית. לעומתם, "צ'רלי ברטלט" שיצא השבוע לאקרנים בארץ, חוזר ולועס מחדש את אותן נוסחאות ישנות ומעייפות. מה שהופך את העניין לגרוע באמת, היא העובדה שמדובר בסרט שמתיימר להיות מתוחכם מהרגיל. והוא לא.

גיבור הסרט, צ'רלי ברטלט (אנטון ילצ'ין), נזרק מבית ספר תיכון פרטי ויוקרתי, ומגיע לבית הספר הציבורי השכונתי לבוש בז'קט ועניבה. בהתאם לחוקי הז'אנר הנוקשים, הוא חוטף מכות כבר ביומו הראשון. עם זאת, מאחר והוא אינטליגנטי, רגיש, בעל חוכמת חיים וכו' (ולא לשכוח, גם כוסון על), הוא מוצא עד מהרה דרך לצאת מהמצב החברתי בו התחיל. בעזרת שותפות עסקית עם בריון השכבה שהרביץ לו, הוא מוכר את התרופות הפסיכיאטריות שרשם לו הרופא המשפחתי לתלמידי התיכון, והופך להיות כוכב השכבה. במקביל, הוא כמובן מפתח סיפור אהבה עם האאוטסיידרית הרגישה (והיפיפייה, לא לשכוח), בתו של מנהל התיכון (רוברט דאוני ג'וניור).

אם יש בסרט נקודת אור, זהו משחקו של ילצ'ין. מדובר בשחקן צעיר ומבריק, שקשה להאמין שלא נשמע עליו בזמן הקרוב יותר ויותר. למעשה, בלעדיו סביר להניח שכלל לא היינו שומעים על הסרט. נראה שהוא הודרך ע"י במאי שיודע לעבוד עם שחקנים (ג'ון פול, עורך ותיק שזה סרטו הראשון כבמאי), מאחר וגם שחקני המשנה מציגים הופעות מרשימות (הופ דיוויס, קאט דנינגס, טטילר הילטון). המינוס הגדול הוא שהם נאלצים להתנהל בתוך תסריט שבלוני, חסר השראה ושמרני באופן מפתיע.

הקטעים שבהם צ'רלי וחבריו לוקחים ריטאלין ומתחילים להתפרע, לצעוק ברחובות ולהתרוצץ חצי עירומים נראים כאילו יצאו מסרט תעמולה אמריקאי משנות ה-70 נגד אל-אס-די, או גרוע מזה, כמו חלק מקמפיין הזוי של כת הסיינטולוגיה נגד תרופות פסיכיאטריות. כל קשר בין השפעות התרופות במציאות לבין המוצג בסרט מקרי בהחלט. בהמשך, הפופולריות המהירה והטוטאלית שצובר הגיבור בלתי מובנת וחסרת כל ביסוס הגיוני, והסגירה הנאה של כל הקצוות בסוף, כשכולם יוצאים מאושרים ושמחים בחלקם (כולל אפילו בריון השכבה, שהתחבר לפנימיות הרגישה שלו!), מעוררת מבוכה. אם מישהו היה נותן לבמאי ולשחקנים של "צ'ארלי בארטלט" סיפור חתרני ושובב במקום השעמומון הדל אליו נקלעו, יכול היה זה להיות סרט הנעורים של העשור.