עברה את הגבול

זה כבר מעבר לנדוש וצפוי לחלוטין, אך חייבים לומר את זה שוב: לפעמים לא ברור מה עובר למתרגמי שמות הסרטים לעברית בראש. הפעם, אולי לאחר שהבינו שיש בעיה עם תרגומי שמות סרטים שאין להם שוב קשר למשמעות המקורית (ע"ע "הדייט שתקע אותי", "חרמן על הזמן", "קח את זה כמו גבר" ועוד רבים וגרועים אחרים), לקחו המתרגמים שם שקל ופשוט לתרגם את שמו לעברית, "Bordertown", ועשו לו שירות דב. במקום לתרגם אותו למשמעות הברורה המתבקשת, "עיירת גבול", השאירו אותו בדיוק כמו במקור, בתעתיק לאותיות עבריות: "בורדרטאון". בקצב הזה, מובטח למתרגמים ג'וב במחלקה לתרגום שלטי דרכים יצירתי במע"צ (ע"ע "המכתש הקטן / Small Machtesh Katan", "נתב"ג / Nutbag" וכו'). "בורדרטאון", בכל מקרה, הוא סרט מעניין למדי המבוסס על סדרת רציחות מחרידה שנתגלתה בשנות התשעים במקסיקו סמוך לגבול האמריקאי, וזעזעה את מקסיקו, ארה"ב והעולם כולו.

הסיפור מסופר דרך עיניה של כתבת-חוקרת בשם לורן אדריאן (ג'ניפר לופז), שלמרות ששאיפתה העיקרית היא לסקר את המלחמה בעיראק, היא נשלחת לכתוב כתבה על כמה רציחות בלתי מפוענחות באזור המפעלים החדשים שהוקמו סמוך לגבול ארה"ב עקב הסכם סחר חופשי חדש בין ארה"ב למקסיקו. במפעלים אלו מנוצל כח עבודה זול של נשים מקסיקניות לייצור תוצרת שתניב רווח לבעלי ההון האמריקאים, ונשים אלו הן גם קורבנות הרציחות. לורן פוגשת באווה (מאיה זפטה), אישה ששרדה ניסיון אונס ורצח רק מכיוון שרוצחיה חשבו שהיא מתה, ונעזרת בה ובעורך עיתון מקומי, אלפונזו דיאז (אנטוניו בנדרס), על מנת להתחפש לפועלת קשת-יום בעצמה בתקווה לגלות יותר על הרציחות.

מה שמעניין במיוחד ב"בורדרטאון" הוא העובדה שלמרות השמות הלוהטים שמקשטים את הפוסטר שלו, ג'יי-לו ובנדראס, הסרט לא זכה להפצה מסחרית נרחבת בארה"ב, ומופץ שם כבר קרוב לשנתיים בדי-וי-די בלבד. יכול להיות שהסיבה לכך היא המשמעויות הפוליטיות המטרידות הטמונות בו, והיציאה שלו כנגד אינטרסים של כוחות מסחריים שרווחיהם נעשים תוך ניצול עובדים מקסיקנים עד היום. אם אכן אלו פני הדברים, מדובר באירוניה מרה, מאחר ובסרט עצמו מוצג יחס כוחני דומה מצד כוחות ההון בניסיון להשתיק את סיפור הרציחות. איכות הסרט, בכל מקרה, היא לא איומה עד כדי הצדקת גניזה שכזו, והוא אף זוכה להפצה קולנועית ברחבי העולם, כולל ארצנו הקטנטונת.

ג'ניפר לופז, שחקנית שאינה מוערכת מספיק שכבר הוכיחה את יכולותיה בסרטים כמו "התא" (2000), ו"מארגנת החתונות" (2001), מציגה בו את הופעתה המרשימה ביותר עד כה. נראה שהיא השקיעה את נשמתה בדמות העיתונאית ה"משתכנזת", שאט-אט מפשירה מכירה בשורשיה ההיספניים, ומתחילה להזדהות עם סבלן של הפועלות. אם הסרט היה קצת פחות מלודרמטי, והתסריט היה קצת יותר נקי מתרגילי מתח זולים (כמו הגילוי שעורך העיתון המקומי הוא אהובה לשעבר, קטעי אקשן וסקס מיותרים, חורי עלילה מעיקים וכו'), זה היה יכול להיות סרט חברתי-פוליטי מבריק. כמו שהוא, הוא עדיין יעיל בזכות תצוגת המשחק של ג'יי-לו, ובזכות האומץ שבו הוא מתייחס לסוגיות פוליטיות, כלכליות וחברתיות שככל הנראה, ארה"ב עדיין לא מוכנה לדון בהן באופן פומבי.