רודן קטן

ג'ינגס חאן היה אחד מרוצחי ההמונים הגדולים בהיסטוריה האנושית. תחת הנהגתו קמו עשרות אלפי פרשים מונגולים, שטופי תאוות דם וכיבוש, ולחמו ורצחו מאות אלפים (אם לא מיליונים), על מנת לספק את צרכי תהילתו של מנהיגם. למה צריכים היו למות כל כך הרבה אבות ובנים על מנת לפאר שמו של אדם אחד? למה צריכות היו אמהות ובנותיהן להיאנס, למה צריכים היו בתים ושדות להישרף? יש סבירות גבוהה שהתשובה קשורה לגודל (או יותר נכון, לקוטנו) של איבר מינו (האמיתי או המטאפורי) של ג'ינגס חאן. האנושות, בטיפשותה הרבה, לוקחת רוצח המונים כמו ג'ינגס חאן (או אלכסנדר מוקדון, או יוליוס קיסר, או נפוליון בונפרטה), ובמקום להפוך אותו ואת שמו לקללה משוקצת, מעמידה אותו כדוגמא ומופת. האנושות, במקום לבוז לזכרם של כל אותם אנשים ולהזדהות עם רבבות קורבנותיהם, מאדירה את הרוצח. כך נוצר הסרט "מונגול".

למעשה, בסרט "מונגול" לא מוזכר השם "ג'ינגס חאן" אפילו פעם אחת. הסרט אמור להיות הראשון בטרילוגיה שתגולל את סיפור חייו של הרוצח, ומסופר בו על קורותיו טרם נטילת התואר הקיסרי. השם בו הוא נודע במהלך הסרט הוא "טמוג'ין" (בגילומו של טדאנובו אסאנו), והעלילה נפתחת בהיותו בן תשע, כשאביו משדך אותו לילדה בת שבט אחר, ומורעל על ידי יריביו בדרכו חזרה אל השבט. במקום לרשת את תפקידו של אביו כחאן (ראש השבט), טמוג'ין ומשפחתו מנודים וכל נכסיהם מוחרמים. הסיבה היחידה לכך שטמוג'ין נותר בחיים היא שהמנהג המונגולי אוסר על רצח ילדים שגובהם לא עולה על זה של גלגל עגלה. מכאן ואילך חייו של טמוג'ין מסופרים כסדרה של מרדפים בהם הוא נמלט ממונגולים אחרים שרוצים במותו (אך משום מה תמיד שוכחים להרוג אותו כשהם תופסים אותו, ומאפשרים את בריחתו), המשובצים בכמה רציחות וקרבות, כשבמהלכם הוא צובר כוח והשפעה בקרב השבטים.

למרות שהסרט אמור להיות מבוסס על דמות היסטורית, למעשה לא ידוע לנו כלום על חייו המוקדמים של ג'ינגס חאן. לכן התבסס הבמאי והתסריטאי, סרגיי בודרוב, על מעט אגדות מוכרות ובדה את הרוב מליבו. גם אם מניחים לרגע לכך שהוא בא לפאר רוצח המונים, הדמות שמרכיב בודרוב היא דלה ומשעממת באופן מפתיע. ניתן היה לשער כי מאחר והיה חופשי לספר סיפור חיים רחב יריעה כאוות נפשו, הבמאי היה מוצא דרך לתאר אישיות היסטורית שכזו במימדים שייקספירים. מה מניע אדם לאחד את כל שבטי המונגולים? איזה דחף בוער בליבו שיגרום לו להורות להם להרוג ולשחוט, לאנוס ולשרוף, בכל רחבי העולם המוכר להם, והרבה מעבר לכך? בורדוב מציע כמה תשובות, אך שייקספיר הוא לא, ותשובותיו רחוקות מלספק.

ג'ינגס חאן נותר במהלך כל הסרט כפלקט מטושטש, שעיקר המניע שלו הוא לברוח ממישהו, ולהתאחד מחדש עם אשתו (אותה פגש לשעתיים בהיותו בן 9). מנגד, גם סצנות הקרב ההמוניות דלות ומשעממות להפתיע. אפילו במימד החיצוני המתבקש הסרט לא מספק את הסחורה. אחרי הסטנדרטים שקבע פיטר ג'קסון ב"שר הטבעות", אותם השווה והעשיר הבמאי הסיני ז'אן יימו בסרטים כמו "גיבור" ו"מחול הפיגיונות", סצנות הקרב של בודרוב נראות קטנות מימדים וחסרות השראה. הן חסרות אקרובטיקה אישית מחד, ותצוגה של טקטיקה המונית מנגד. "מונגול" הוא שילוב דליל של תוכן דל, צורה דלה ותפיסת עולם של ילד בן 14. אמנם יש בו כמה צילומי נוף נאים של הערבה המונגולית, אבל זוהי לא סיבה של ממש לצפות בסרט.

"מונגול"