ממעמקי הגיהנום

בתחילתו של "טריינספוטינג", אחד הסרטים הטובים והמשפיעים שנעשו בעשרים השנים האחרונות, פותח הגיבור במונולוג ארוך על הרואין. הוא פורש בפנינו איך תמיד מספרים לנו את כל הדברים האפשריים על הסם – הוא ממכר, הוא מזיק, הוא מוחק, הוא מחליא, הוא שורף, הוא משתק – וחולק עמנו שכל זה נכון, ויותר גרוע ממה שניתן לדמיין. עם זאת, הוא מוסיף, יש גם דבר אחד מאוד חשוב שתמיד משמיטים, ושמאוד עקרוני להבנת הסם. הרואין הוא גם הדבר מענג ביותר בעולם. באותה המידה, כשמדברים על פשיזם, למשל בבית ספר תיכון ממוצע, מספרים לתלמידים על האכזריות והאלימות, על המשטרה החשאית, על הפחד, המלחמות ואבדן צלם האנוש. עם זאת, שוכחים לספר דבר אחד מאוד מרכזי להבנת הפשיזם - כמה קל ליפול בקסמו. "יחידת עילית", סרט ברזילאי חדש על יחידת עילית במשטרת ריו-דה-ז'נרו, מדגים לנו היטב עד כמה הפשיזם עשוי להיות כובש.

גיבור הסרט והמספר הוא קפיטן נסימנטו, קצין בימ"מ הברזילאי, "בופה", יחידה שלובשת מדים שחורים וסמלה הוא צמד סכינים מוצלבים מאחורי גולגולת. על מנת שלא יוותר צל של ספק, הוא מספר ומדגים לנו כיצד הם יורים קודם ושואלים שאלות אחרי כן. למרות שאפשר לראות שהבחור מאוהב בעבודתו, אשתו בהריון מתקדם, ולא מוכנה לסבול יותר את המחשבה שכל ערב הוא יוצא לקרבות ירי בשכונות העוני של ריו, הנשלטות על ידי בני הזונות האכזריים ביותר בדרום אמריקה. כך שבמקביל, מספר לנו נסימנטו את סיפורם של שני שוטרים צעירים, נטו ומטיאס, שאחד מהם עתיד להיות מחליפו בתפקיד. שני הטירונים מתחילים במשטרה הרגילה, שמתגלה עד מהרה כמושחתת ממסד ועד טפחות, אך לא מוכנים לסבול את השחיתות וחוסר האונים, ובשלב מסוים אירוע שמתרחש מאלץ אותם לנסות ולהתקבל ל"בופה".

מה שמטריד ב"יחידת עילית" הוא שהסרט כמעט ולא מתייחס בביקורתיות אל האלימות הבוטה של היחידה העומדת במרכזו. למעשה, ככל שהוא מתקדם ניתן להבין שהסרט רואה באלימות משולחת הרסן (הכוללת, למשל, עינוי חשודים אקראיים באמצעות חנק בשקית ניילון) את הפתרון היחיד לפשע הגואה ולשלטון הסמים והשחיתות. הבמאי מאוהב בקצין שלו כמו שטירון צנחנים מאוהב במפקד המחלקה: בלהט ובעיוורון. מה שהופך את העניין לגרוע באמת, זה שהסרט עשוי בצורה מעולה. כך, בידיו של במאי מוכשר שלא רואה שום בעיה עם הוצאות משטרתיות להורג המתבצעות בסמטאות חשוכות, אנו מקבלים הצצה לעולם הקסם האפל של הפשיזם. באמצעות הערצה לכוח ולאלימות, לגבריות כמעט אירוטית, ולטקסי הקבלה וההשפלה לחבורה המיוחסת, והבוז לכל מחשבה שרואה במשהו פרט לחרב דרך חיים אפשרית, ניתן להרגיש לרגע את הזפת השחורה שנמצאת בעומק נפשו של הטוקבקיסט המצוי. למעשה, מה שמחריד כל כך בחוויה, הוא שבעצם זה גם די נעים. כמו הרואין, מפתה מאוד להתמכר למחשבה כי רישיון להרוג במדים שחורים הוא הפתרון והגאולה. כמו הבמאי, וכמו טירון הצנחנים, קל למחוק כל שריד של ביקורתיות ולהתאהב במ"מ. באמצעות הסרט, ניתן להבין שהפשיזם הוא לא מחלה של עמים אירופאים מאמצע המאה העשרים, עליה לומדים בשיעורי היסטוריה בתיכון – הוא אורב בסיבוב, ממש כאן, וכל אדם בר דעת צריך לדעת להיזהר ממנו בכל פינה ופינה. הנה, במהלך שעתיים של סרט הוא כמעט מצליח לשכנע.

קשה לבטל את "יחידת עילית" בהינף יד, או לפסול אותו על רקע ריקבון מוסרי, דווקא מכיוון שמדובר בסרט שעשוי כל כך טוב. האלימות כפתרון וכתשובה מוצגת באופן פשטני ודליל בסרטים הוליוודיים רבים. דווקא בסרט הברזילאי הזה, שמזכיר בתנופה ובאנרגיה שלו את "עיר האלוהים" המבריק מלפני כמה שנים, העניין מוצג כדילמה אמיתית, כבחירה שיש לעשות בין השחור ובין האפור, בין המוות ובין החיים. הסרט, למרבה הצער, נוטש בשלב מסוים את החיים המורכבים והאפורים, ובוחר במדים השחורים ובסמל הגולגולת.

"יחידת עילית"