איים אבודים

לאט לאט, בלי שמישהו שם לב, הלכו ונעלמו סרטי הקולנוע האיטלקיים מהמסכים בארצנו ובעולם. ממדינה שבעבר שמה היה מילה נרדפת לקולנוע - מולדתם של פליני, דה-סיקה, אנטוניוני ועוד רבים וטובים - נותרנו עם רק רוברטו בניני. לאחרונה גם הוא הולך ודועך, וזה לא מקרה. התפתחות הגלובליזציה לא פסחה על עולם הקולנוע, ובעשורים האחרונים, לתעשיית קולנוע לאומית שהמדינה שלה לא תומכת במימונה, נועד גורל אחד עגום, והוא להידרס ע"י המכונה ההוליוודית העשירה והמשומנת היטב. כך, לאחר שמדיניותו ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני ודומיו חיסלה כל תמיכה בתרבות הקולנועית האיטלקית, התפנו מסכי הקולנוע בעולם הרחב לסרטים זרים ממדינות שלא היו בעבר בלב התעשייה וכעת דווקא מטפחות עשייה קולנועית, כמו איראן, דנמרק ו... ישראל. עבורנו, הייתה יכולה להיות זו בשורה משמחת אם רק היעלמותו של הקולנוע האיטלקי, החם ואוהב האדם, מלא ההומור, הפואטיות והחינניות, לא הייתה עניין כל כך עצוב. למזלנו, מדי פעם צץ לו סרט קולנוע איטלקי למרות הכל ובימים אלו זהו "אי של שקט".

הסרט, בכיכובו של נני מורטי ("חדרו של הבן"), מספר על פייטרו פלדיני (מורטי), אלמן טרי, המנסה להתמודד עם מותה הפתאומי של אשתו ועם האחריות החדשה המוטלת עליו כהורה יחיד לילדתו הצעירה. למרות תפקידו רב האחריות כמנהל בכיר בחברת תקשורת בינלאומית (שגם משחרר מתישהו עקיצה קטנה בעניין מימון הקולנוע בארצו), פייטרו לא מסוגל לעזוב בבוקר את שער בית הספר היסודי בו לומדת בתו. יום אחר יום הוא מוצא עצמו מסיע אותה ללימודים, רק על מנת להמתין לה על הספסל מול השער עד שתסיים את לימודיה. עם זאת, אט-אט הוא לומד להכיר את העולם הקטן שנמצא סביב החצר בה הוא מחכה. במקביל, מתחילים להגיע אליו אל הספסל חבריו לעבודה, שהופכים אותו לאיש סודם.

למרות שלסרט, בבימויו של אנטוניו לואיג'י גרימלדי, יש סיפור מסגרת על התמודדותו של הגיבור עם האבל ועם האחריות החדשה (הסיפור מבוסס על ספר איטלקי, שעובד למסך על ידי מורטי בעצמו), עיקר כוחו הוא דווקא בחופש שהוא נוקט לסטות ממסגרת זו. הסרט שופע אנקדוטות קטנות וסיפורי משנה הנובעים מהסיפור העיקרי, עד שבשלב מסוים נראה שהמסגרת הופכת להיות אך התירוץ לסרט העוסק בחייו ובאישיותו של הגיבור. למזלנו, אלו מעניינים ועשירים מספיק לשאת את הסרט על כתפיהם, כשאת דמות הגיבור מגלם שחקן בעל שיעור קומה ורוחב כתפיים דומים.

עם זאת, ברגעים מסוימים, בכך גם טמונה חולשתו. למרות שהסרט כמכלול מקסים ושובה, ומכיל לא מעט סצנות שיצבטו לכם בלב ויעלו דמעה בזווית העין, לעיתים באחת מהסטיות מהשביל המרכזי הוא נופל פתאום ברמתו, ואף מעורר אי נחת. החלקים הטובים שבו מצדיקים את הצפייה בו כפי שהוא. אך לולא הנפילות האלו, היה ניתן לומר שזהו סרט מושלם. בינתיים, פרט להנאה הרבה שהוא מסב, הוא גם מעורר ציפייה לכמה סרטים איטלקיים נוספים שצפויים להגיע אלינו בקרוב (למשל "קאמורה"/"עמורה" על המאפיה הנפוליטנית, שמעורר לא מעט באזז בינלאומי). הוא גם מעורר תקווה שההצלחה הפתאומית הזו של הקולנוע האיטלקי הגווע תגרום למישהו בממשלה שם להעריך את האוצר שיש להם בידיים, על מנת שהפריחה הקולנועית האיטלקית לא תהיה רק עניין זמני ובר חלוף.

"אי של שקט"