נסי הרצוג

לראות: מפגשים בסוף העולם

ורנר הרצוג, משיגינע מדופלם בן 65, התמקד לאורך כל הקריירה הקולנועית המפוארת שלו בטיפוסים אקצנטריים ובמצבים מוזרים וקיצוניים. גם אחרי שעשה את המעבר האישי מגרמניה לקליפורניה, הוא ממשיך בזיגזג שבין קולנוע עלילתי לדוקומנטרי. הפעם, הוא מרחיק עד קצה העולם, לקוטב הדרומי, כדי לבלות באביב של אנטארקטיקה עם שלל הטיפוסים המאכלסים וחוקרים את יבשת הקרח התחתונה. הרצוג מקריין את הסרט באנגלית המתובלת בדיאלקט הבווארי שלו, שכל כולו כאילו נועד לשמש את הרפליקות הסרקסטיות המצוינות שמלוות אותו בסיפור.

למרות שהוא מצהיר מראש שהוא מתכוון להימנע מתיעוד פינגווינים קיסריים (להזכירכם, הכוכבים הגדולים של הקולנוע התיעודי והמצויר ב-2006), הוא נתקל בכל זאת גם בכאלה. עם זאת, עיקר הפוקוס של מצלמתו המשוטטת בכפור ניתן למגוון רחב של אנשים דברנים, ממדריכי הישרדות מהמערב התיכון של ארה"ב ועד שרברב עם ייחוס אצטקי מלכותי, כשהקונטרה להם ניתנת בדמות צילומים מרהיבים של המעמקים השקטים מתחת לקרחונים, שעמוסים ביצורים כמעט-אגדתיים.

לראות: הרודף

הסרט הטוב ביותר שראיתי בפסטיבל של שנה שעברה היה "המארח" של בונג ג'ונג הו, שהיה מופת לתהליך המרתק שעובר על הקולנוע הדרום קוריאני. "הרודף" של נא הונג ג'ין רחוק מהברק של "המארח", אבל הוא עדיין סרט מתח אלים, ריאליסטי וגם משעשע לפרקים, שמומלץ מאוד לראות.

זהו סיפורו של ג'ונג הו, שוטר לשעבר שהפך לסרסור, ומרדפו אחרי רוצח סדרתי פסיכוטי, שחטף את אחת מהזונות שלו, אם חד הורית. בדרך ישנן עוולות משטרתיות (אבל לא לפי הספר) מפגש מרגש של סרסור-ילדה (אבל לא לפי הספר) ובריחה נועזת של שבויה (אבל ממש לא לפי הספר).

בקרוב אמורים אולפני וורנר לעשות גירסה הוליוודית לסרט. ככל הנראה יככב בה ליאונרדו דיקפריו. חבל, כשתראו את קים יון סוק המצוין בתפקיד הסרסור, אין לי ספק שעל דמותו תלבישו את בניסיו דל טורו או את חבייר ברדם. נו שוין.

לא לראות: חיים מודרנים

מאיר שניצר הגדיר את הטרילוגיה הדוקומנטרית של ריימון דפרדון, על איכרים זקנים בחוות נרקבות במרכז צרפת, כיצירת מופת, ואת חלק זה – האחרון, כגולת הכותרת שבה.

ובכן, לי היה קשה לראות כיצד נפרש ספקטרום רחב יותר מבעד לפטפטת המהוססת של קבוצה גריאטרית ונבערת למדי, על התהליכים שעוברים על החברה הצרפתית כולה והניגודיות מול הגלובליזציה, קידוש הבורגנות וכל הבלה בלה המתבקש. מצד שני, אולי היה לי קשה לראות את זה כי נרדמתי משיעמום.

לא לראות: Wall-E

הטקס השנתי לפתיחת אירועי הפסטיבל, שמביא אלפי צופים מיוזעים לבריכת הסולטן, מסתכם בשלוש שעות נאומים, תשואות בעמידה לליה ון ליר המבויישת, קריאות בוז לראש העיר/סגן ראש העיר הליכודניק/הדתי, ובבחירת סרט פתיחה להקרנה במקרנת 70 מ"מ עוצמתית על מסך ענק מתנפח – לבחירה הזו הייתה פעם משמעות גדולה, מכל מיני בחינות.

אך כשזו שנה שניה ברציפות שנבחר סרט של פיקסאר, זה מעציב משתי סיבות:

1. בשלוש מתוך ארבע השנים האחרונות נבחר סרט הוליוודי, ורק הבחירה ב"מישהו לרוץ איתו" עם הצביון הירושלמי הייתה מעניינת (למרות שזהו סרט בינוני).

2. זהו הסרט השני של פיקסאר אחרי "רטטוי" שפותח את הפסטיבל, וצר לי – סרט של פיקסאר אולי ראוי לצפייה מאוגדת של אלפים בו זמנית, אבל לא לאי-היכולת לקלוע לצבעוניות ולחדות שבה חייבים לראות אנימציה ממוחשבת. חכו לחן 1.