הכל דבש

אחת התקופות המרתקות והמשמעותיות בתולדות המוסיקה האנושית הייתה ממש לא מזמן, בשנות החמישים בארצות-הברית. עד אז, במשך יותר מאלף שנים, המוסיקה בעולם המערבי ובכלל, הייתה אחת משתיים: או מוסיקה עממית בת חלוף שנוגנה ונוצרה על-ידי אלמונים, או מוסיקה קלאסית שנכתבה ושומרה על נייר, וכך קיומה וזיכרון יוצריה לא אבדו עם השנים. בתחילת המאה העשרים, נולדו כמה התפתחויות טכנולוגיות, שהפכו את המוסיקה העממית לפופולארית והמוכרת ברחבי העולם של ימינו.

התפתחות טכנולוגיית הרדיו וההגברה, שאפשרה את שידור המוסיקה להמונים, וטכנולוגיית ההקלטה, שאפשרה הפיכתה של מוסיקה עממית ובת-חלוף לכזו שניתן לחזור ולהשמיע אותה. בזכותן, בשנות החמישים של המאה העשרים התפוצץ הרוק'נרול אל מול פרצופו של העולם, כתערובת של סגנונות מוסיקה עממיים שעד אז היו נחלתם של כמה מיליונים בודדים של שחורים מדרום ארצות-הברית. סביר להניח ששדרניות גלגל"צ לא מודעות לכך, אבל כמעט כל שיר שמשודר בתחנה שלהן חב את קיומו לנקודה ההיא במרחב ובזמן. "האנידריפר", סרטו החדש של הבמאי ג'ון סיילס, מבקש להציג בפנינו (ולהשמיע לאוזנינו) את סיפורה של אותה הנקודה.

מרכז הסרט הוא מועדון בשם "האנידריפר", שבעליו, טיירון פרביס (דני גלובר), מתעקש להמשיך ולהעלות הופעות חיות של אמני בלוז מזדקנים, למרות שמועדון מתחרה זוכה בכל קהל הלקוחות בזכות מכונת תקליטים שמשמיעה את כל הלהיטים האחרונים. לבסוף, טיירון נשבר ומסכים להביא נגן גיטרה חדש ופופולארי מהעיר הגדולה בשם "גיטאר סם", כדי למנוע את סגירת המועדון השקוע בחובות. כשהנגן לא מגיע, נאלץ סם להיעזר בבחור צעיר שהגיע לעיירה, כשבידיו גיטרה חשמלית שבנה במו ידיו.

ג'ון סיילס ידוע כאחד מראשוני הקולנוע האמריקאי העצמאי, וכבמאי שסרטיו עוסקים, לעיתים קרובות בצורה חריפה ודעתנית, בבעיות החברתיות של ארצות-הברית. "האנידריפר" אמנם מספר את סיפורם של תושביה השחורים של עיירה אמריקאית שלא השתנה בה כמעט כלום מאז בימי העבדות, אבל המסרים החברתיים של הסרט, במידה והם אכן קיימים, מובלעים ומעודנים ביותר.

נראה שסיילס רצה לספר סיפור אופטימי דווקא - סיפור לידתה של תקופה חדשה ומלהיבה בהיסטוריה. למעשה, לעיתים נראה שהסרט מהווה רק תירוץ על מנת להשמיע והציג לקהל את שורשי הסגנונות המוסיקליים שהפכו לרוק: בלוז, קנטרי גוספל וג'אז. אם היה עושה זאת במאי פחות מוכשר, או אם המוסיקה לא הייתה כל כך טובה, זה היה עלול להיות מתסכל. במקרה של "האנידריפר", לעומת זאת, אפשר רק ליהנות מהמוסיקה המשובחת, מה גם שניגונה ויצירתה מוצגים בכישרון על-ידי צוות שחקנים מקצועי.

"Honeydripper"