התעללות סדרתית

המחקר הספרותי ההיסטורי קובע כי בעבר אגדות הילדים היו עמוסות באכזריות ואלימות לרוב. מסתבר שהזאב הרשע ב"כיפה אדומה" והמכשפה האכזרית ב"הנזל וגרטל" הם רק הדים מטושטשים של מה שבעבר הרחוק סיפרו לילדים ולמשפחה מסביב לאח בלילות החורף הקרים.

במאה ה-19 החלה להשתנות תפישת מקומם של הילדים במשפחה, והשתרשה האמונה שיש להגן עליהם מפני העולם האכזר שבחוץ. אגדות הילדים, בהתאם, הפכו לעניין ורדרד ונעים, בו מקומם של הנסיכים והפיות מודגש על פני זה של הזאבים והשדים. למעשה, חלק ניכר מהסיומים הטובים של האגדות הן פרי תוספת מאוחרת – לעיתים קרובות, כיפה אדומה נשארה בתוך בטנו של הזאב כעונש על תמימותה ושום ציידים לא הופיעו כדאוס-אקס-מכינה על מנת להושיעה. על כן, יש לשאול, עד כמה יש לחשוף ילדים לאלימות ואכזריות בסיפורים וכמובן גם בסרטים לילדים. "סיפורי נארניה – הנסיך כספיאן", כסרט ילדים עמוס קרבות ומוות, עשוי לעורר את השאלה. אם לשפוט לפיו, השאלה היא האם לאלימות מתווסף מוסר השכל או ערך מוסף. במקרה זה, ערימות הגופות ונהרות הדם שזורמים שם כל כך חסרי טעם ומשמעות, שהם יעוררו רק בחילה - אצל מבוגרים וילדים כאחד.

"הנסיך כספיאן" ממשיך מעט אחרי שהסרט הראשון בסדרה, "סיפורי נארניה", נפסק: ארבעת הילדים (ויליאם מוזלי, ג'ורג'י הנלי, אדמונד פוונסי ואנה פופוול) חזרו לאנגליה אחרי ששחררו את ממלכת נארניה ממלכת החורף, וגילו כי הם נותרו באותו הגיל ובאותו הזמן בו עזבו. לאחר כשנה הם נשאבים חזרה לממלכת נארניה, רק על מנת לגלות כי בממלכה עברו 1400 שנים מאז עזבו. בינתיים, נארניה נכבשה כמעט כולה על-ידי מלכים בני-אנוש אכזריים מממלכת טלמרין, ויצורי הקסם שמילאו אותה בעבר נדחקו כמעט כולם לחיות בסתר במעמקי היער העבות. על ארבעת הילדים, בלוויית נסיך מקומי בשם כספיאן (בן בארנס), נותר לנצח את מלך טלמרין ולהחזיר את עטרת נארניה ליושנה.

אחת הסצינות הגרוטסקיות בסרט היא אחת שבה הילדים הורגים במו ידיהם שני חיילים טלמרינים ומיד לאחר מכן נתקלים בדב פראי. כשהדב מאיים לטרוף את הילדה הקטנה, הם נאלצים לירות גם בו חץ – והילדה הקטנה פורצת בבכי על מותו של הדב. מסתבר שחיסול שני חיילים בני אנוש הוא עניין פעוט ערך, אבל הרג דב טורף הוא סיבה לבכות בדמעות שליש. זוהי רק ההקדמה למלחמה בה אלפים מתים בדרכים אכזריות כאלו ואחרות, רבים מתוכם ממש בידיהם של הגיבורים בני תשע עד שבע-עשרה.

הגרוטסקה היא בכך שבכל אופן אחר, מדובר בסרט ילדים. ככל הנראה, לדעת מפיקי הסרט, מוות המוני בקרב הוא עניין מבדר "לכל המשפחה". כאמור, זה לא היה מטריד עד כדי כך אם היה נוסף על כך הגיון מוסרי בעל ערך או מוסר השכל משמעותי. גם בסרטי "הארי פוטר", למשל, יש מוות ואכזריות (אם כי לא בקנה מידה כזה סיטוני), אבל שם הם לפחות חלק משמעותי בעלילה בעלת עומק מסוים. במקרה של "סיפורי נארניה - הנסיך כספיאן", כל שביב של מוסר השכל או עומק הוא רק תירוץ לקרבות ההמונים ולאפקטים של צבאות מתנגשים זה בזה. אם זה היה בסרט למבוגרים, זה עוד היה נסבל. בסרט ילדים זה עניין מטריד. מטריד מאוד.

"סיפורי נארניה - הנסיך כספיאן"