מתכת לא רעילה

במהלך שנות התשעים השתנה משהו מהותי בגיבורי העל בקולנוע. אם עד אז רוב גיבורי העל הקולנועיים נוצרו במיוחד בשביל מסך הקולנוע (כאשר סופרמן הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל), מאז שנות התשעים החלה מגמה של ייבוא גיבורי על מעולם הקומיקס והלבשתם בכסות בשר ודם. בהתחלה אלו היו גיבורים פופולאריים ומוכרים, כמו באטמן או אקס-מן, אבל לאחרונה נראה שהוליווד מתחילה לגרד את תחתיות החבית של חברות "מארוול" ו"די-סי קומיקס" (ה"גוגל" וה"מיקרוסופט" של עולם הקומיקס האמריקאי), ושולפת משם גיבורים עלומי שם כמו "דר-דוויל" או "המעניש".

בעוד שני האחרונים לא ממש הבריקו, נראה שדווקא גיבור-על נוסף שנשלף מהמדף האחורי והמאובק של מארוול, "איירון מן" ("איש הברזל" בעברית), הולך להצליח לא רע. עם זאת, הוא מעלה בעיה עקרונית אחרת: הוא מזכיר יותר מדי את אחד מהגיבורי-העל הקולנועיים והסופניים ביותר של הדור הישן - רובוקופ. נכון, רובוקופ הוא חיבור אינטגרלי בין אדם למכונה, בעוד ש"איירון מן" הוא בסך הכל אדם בחליפה משוריינת. ונכון, יכול להיות שאלה שנולדו באמצע האייטיז ומעלה כבר לא יחושו שעוד דמות קולנועית עטוית ברזל אך בעלת לב אנושי חם ופועם היא כמעט חילול קודש, אבל למרות זאת – את הדמיון המחשיד לשוטר החצי-רובוטי חצי-אנושי יש לציין.

קלישאה של קריקטורה

"איירון מן" (שגם פותח את עידן הקולנוע הדיגיטלי בישראל, עם שני מקרני היי-דפינישן חדשים ומשוכללים שהותקנו בגלובוס-עזריאלי ובסינמה-סיטי) מספר על תחילתו של התהליך בו גולם של אדם פורש כנפיו לראשונה והופך לפרפר גיבור-על.

במקרה הזה האדם הפשוט הוא טוני סטארק, (רוברט דאוני-ג'וניור, "קיס קיס בנג בנג") והוא לא כך כך פשוט, אלא מולטי-מיליונר סקסי בסגנון ברוס ויין (האלטר-אגו של באטמן), המשולב במהנדס כלי נשק גאון, המשולב ברב-שגל סקסי (וסקסיסט) בעל סטטוס של סלב-על. לאחר שטרוריסטים בעלי זהות לאומית מעורפלת חוטפים אותו בעקבות הדגמת כלי נשק בפני הצבא האמריקאי באפגניסטן ודורשים ממנו לבנות להם טילים קטלניים במיוחד, הוא מנצל את כישוריו ואת החומרים שניתנו לו לבניית חליפה משוריינת וחמושה. בעזרתה הוא שורף כמה טרוריסטים למוות ונמלט ממערות בורה-בורה.

עם חזרתו לארה"ב הוא מודיע על הפסקת ייצור כלי הנשק במפעלו, ומפנה את זמנו לייצור גרסה חדשה ואולטרא-קטלנית של החליפה. או אז מתעוררת בעיה חדשה: חבר המנהלים והמנכ"ל הנאמן (ג'ף ברידג'ס), לא ממש מוכנים לשמוע על הפסקת ייצור האמל"ח, ולא יעצרו באדום על מנת לפתוח את המפעל מחדש.

ההברקה ב"איירון מן", ומה שהופך אותו לסרט מבדר למדי ולא לאסון בסגנון "דר-דוויל", למשל, הוא הליהוק. רוברט דאוני-ג'וניור הוא לא בדיוק היפיוף הגברי הקלאסי לתפקיד, אבל יש לו יכולת וכישרון שנותנים לדמות אותה הוא מגלם נפח ואישיות. באותה המידה, נעים לפגוש את ג'ף ברידג'ס, האיש שהבריק כהיפי מזדקן ב"ביג ליבובסקי" של האחים כהן, בתור מנכ"ל קשוח ואכזרי של חברה לייצור טילים ופצצות.

עם זאת, לסרט עדיין יש כמה נקודות חולשה. הראשונה היא בתסריט, כשבמקום לתפור את דמותו של טוני סטארק למידותיו של דאוני-ג'וניור, השאירו אותה כקלישאה של האיש הסקסי, העשיר והחכם ביותר ביקום. בסצנה מביכה במיוחד, עיתונאית מצודדת נופלת היישר אל מיטתו, אחרי החלפת שלושה משפטים + קריצה ורבע. חסרון תסריטאי נוסף הוא המריחה הגדולה של הזמן בו "טוני סטארק" בונה את החליפה והופך להיות האיירון-מן. היתרון הגדול של סרטים מהסוג, וזה לא סוד, הוא בסצינות האקשן והאפקטים. בסרט הנוכחי יש ארבע כאלו בלבד, לעומת עודף ניכר של התלבטויות פסאודו-פסיכולוגיות.

לבסוף, המסר הפוליטי הרדוד להחריד של הסרט (נשק זה פויה; אלא אם כן הוא נמצא בתוך החליפה של איירון מן, כמובן) עשוי להכאיב לאונות הקדמיות של מוחו של מי שרגיש לדברים מסוג זה. עם זאת, אלו חסרונות זניחים, והכריזמה של דאוני-ג'וניור, בשילוב עם האפקטים והאנימציה החדישים ביותר שיש להוליווד להציע, הופכים את הסרט לאופציה לא-רעה לערב של בידור. אלא אם כן אתם מעריצים שרופים של רובוקופ, כמובן.