ידידותיים לסביבה

יותר מכל, סרטו של מרטין סקורסזה ("בחורים טובים", "פסגת הפחד") המתעד את הופעותיה של להקת "האבנים המתגלגלות" בניו-יורק 2006, הוא סרט על זקנה. לא בטוח שהבמאי התכוון לכך בבואו ליצור סרט הופעה של אחת מאגדות הרוק הגדולות והוותיקות בהיסטוריה, ואף לא בטוח שזו הייתה כוונתו בסיימו את עבודת העריכה, אבל אם יש בסרט ערך מוסף מעבר לסדרה של שירים מצולמים ומוקלטים לעילא, הוא טמון בפניהם חרושות הקמטים ובכפות ידיהם המגוידות של מיק ג'אגר, קית' ריצרדס, רוני ווד וצ'רלי ווטס, ובכמה שוטים בודדים גם של מרטין סקורסזה בעצמו. לטוב או לרע, זוהי עובדה שקשה להתעלם ממנה בסרט שופע צילומי קלוז-אפ חדים של שירה ונגינה, צילומים החושפים את עורם של מושאיהם ללא כחל ושרק (תרתי משמע).

זהו לא סרט ההופעה הראשון של סקורסזה, וגם לא סרט ההופעה הראשון של האבנים המתגלגלות. סקורסזה ביים בשנת 1978 את "The Last Waltz", המתעד את הופעת להקת הפולק-רוק "The Band", והאבנים המתגלגלות תועדו על ידי האחים מייזלס, מהידועים ביוצרי הקולנוע התיעודי האמריקאי, בסרט "Gimme Shelter" הידוע לשמצה, בו תועד רצח של משתתף בקהל ע"י מאבטחי המופע. גם הבמאי וגם המצולמים מגיעים ליצירה המשותפת לאחר קריירה ארוכה ועשירה, הראשון מאחורי המצלמות והאחרונים מלפניהן. גם זה וגם אלו משתמשים ברפרטואר המוכר והאהוב שלהם, בין אם אלה שוטים דרמטיים ועריכה מהירה, ובין אם אלה המנוני רוק אגדיים והופעה אנרגטית.

סקורסזה, יש לציין, נעזר בסוללה של עשרה צלמי קולנוע, מהמוכרים והידועים בתחום, אנשים שלרוב רגילים להוביל את עבודת הצילום בעצמם. אמנם הצלם רוברט ריצ'רדסון ("קיל ביל", "הטייס") הוביל את הצוות, וזוכה לקרדיט הצילום המרכזי, אבל העובדה שצלמים אגדיים כמו רוברט אלסוויט (זוכה פרס האוסקר לצילום על "זה ייגמר בדם") או סטוארט דרייבורו (מועמד לאוסקר הצילום על "הפסנתר") רשומים בקרדיטים כ"מפעילי מצלמה" היא כמעט קומית, כמו לקרוא לואן-גוך "צבע" או למיכאלאנג'לו "דקורטור". התוצאה מרהיבה ויזואלית. קשה למצוא בסרט אפילו שוט אחד שאין בו משהו מעורר ומרגש, והתחושה היא של הופעה חיה, כמו שרק הנגנים עצמם יכלו לחוות.

עם זאת, לאחר כל הסופרלטיבים האפשריים שניתן להעמיס על יצירת הסרט, קשה להתחמק מהתחושה שבסופו של דבר מה שסקורסזה יצר הוא בסך הכל די-וי-די הופעה מושקע באופן יוצא דופן. שום דבר מעבר לכך; שום תוכן או אמירה של ממש; שום ניסיון לפענח את המושג "האבנים המתגלגלות", להכיר בפני הצופים את דמויות היוצרים, להציג את סיפורו של דור או אפילו לספר סיפור קטנטן הקשור להופעה עצמה. רק צילום והקלטת השירים, בזה אחר זה, עם מתי-מעט קטעי ארכיון בין לבין. הדבר היחיד שנותר לצופים, כאמור, הוא להרהר בינם לבין עצמם, בלא עזרת הבמאי, על הקונטרסט המוזר בין ההופעה שופעת האנרגיה, ואף בין המונח "מוסיקת רוק" בפני עצמו, ובין זקנתם של המופיעים על המסך, ושמרנותם המוסיקלית.

הלכה המהפיכה

יש בניגוד הזה משהו מעורר אי-נוחות. זה לא שזקנתם של היוצרים עצמם היא עניין מביך – חס וחלילה. הרי ניתן לצפות בזמרים דגולים כבוב דילן או מריאן פיית'פול בזקנתם וליהנות מהם ומיצירתם בשלב מאוחר של חייהם באותה המידה שבה אפשר היה ליהנות מיצירתם המוקדמת, במקרים מסויימים אף יותר. אצל האבנים המתגלגלות, לעומת זאת, התחושה היא שמדובר אך ורק במיחזור של יצירתם המוקדמת, ולא בהתקדמות לשלב חדש. גרוע מכך, התחושה היא של מיחזור גרוטסקי של פנטזיית נעורים שנוצרה בשנות השישים והשבעים, על ידי השרידים החיים מאותה התקופה, שממשיכים לנענע את האגן וללבוש בגדים צמודים כאילו לא השתנה דבר. למרות שאפשר רק לאחל לכולם את האנרגיה והחיוּת של מיק ג'אגר בגיל שישים וחמש - כשהוא מנצל אותן לבצע את אותם התרגילים בדיוק מלפני ארבעים שנים יש בכך משהו לא נעים.

במובן הזה, דווקא הצילום המדויק והמרשים כל כך שמציג סקורסזה עומד בעוכריה של הלהקה, שחבריה לא מסתתרים הפעם מאחורי עדשות ריכוך או איפור מגן ומעדן. הסרט מציב בפנינו את האמת העירומה. באופן זה, פרט לצ'רלי ווטס המתופף (שלא נראה כאילו הוא מנסה להסתיר את גילו או להיאחז בפנטזיה עתיקה), הלהקה נחשפת כחבורת פיטר-פנים המסרבים להתבגר ולהשתנות, כשהמציאות דורשה שינוי ועדכון כבר לפני עשרים שנים.

נוסף על כך, בשולי ההופעה יש אלמנט נוסף המדגיש את הגרוטסקה. מדי פעם, המצלמה קולטת את הקהל שהגיע להופעה באולם הקטן יחסית והאינטימי. עוד לפני כן היא קלטה גם את ביל קלינטון - שהיה שותף לארגון המופע (לצורך צדקה זו או אחרת) - נושא דברים על הבמה. בסיטואציה הזו ובעין חדה ניתן להבחין שהצופים במופע הם צעירים וצעירות מהמעמד הבינוני-עליון-עליון-עליון, אלה שיכלו להרשות לעצמם לרכוש כרטיס, שסביר להניח שעלה כמה מאות דולרים טובים (אם לא יותר), וכך זכו לענוד את העדות האולטימטיבית למעמדם החברתי-כלכלי העליון: רצועת הכניסה לרחבה שלפני הבמה.

לא ניתן להבחין בקהל אפילו במישהו אחד שהבגדים שלבש לערב ההופעה לא יכלו לממן טיפול רפואי כולל לכפר אפריקאי קטן. אם בימיה הראשונים, "האבנים המתגלגלות" היתה להקת המונים אמיתית, שמשכה להופעותיה קהל מכל גון ומעמד, והשתתפה בתנועת מרד תרבותי ענק, בערוב ימיה היא ממחזרת את הדימוי של ימיה הראשונים מול קהל שבע ועשיר ממעמקי הבורגנות המרוצה מעצמה. הסרט של סקורסזה, ככל הנראה באופן בלתי מודע, מאפשר לצופים להציץ דרך חרך צר באופני הבילוי של צעירי המעמד העליון. בניגוד למה שהיה אפשר לצפות ממופע רוק, הסיפור הזה מעורר הרבה יותר עצב משמחה.