חברים זה הכי, אחי

מה שמושך במיוחד בסרט הצרפתי "החבר הכי טוב שלי", הוא שהוא לא היה יכולה להיעשות בארצות הברית, וגם לא בישראל. כמובן שניתן לטעון את אותה הטענה לגבי כמעט כל סרט זר (לא אמריקאי), או לפחות כלפי כל סרט זר שווה-צפייה, אבל "החבר הכי טוב שלי" הוא במהותו זר לחלוטין לאחד המיתוסים המכוננים של הקולנוע האמריקאי - אובססיית האב האבוד. התרבות האמריקנית נמלטה מאותו אב מיתולוגי כשהתנתקה מהעולם הישן, ובהמשך הרגה אותו כשבחרה בפרוטסטנטיות שמחקה זכר לאל המוחשי. כתוצאה מכך, מודל הגבריות האמריקאי הנו מה שהוא כיום, מודל המוכר לנו מאלפי סרטים: רמבו, אינדיאנה ג'ונס או באטמן - בגרסה המוקצנת, ובנגזרות מעודנות יותר בסרטים אחרים.

"החבר הכי טוב שלי", עוסק בחברות פשוטה בין גברים (הטרוסקסואלים, ובכלל). במוקד הסרט עומד הצורך של גיבוריו הגברים בידידות ובנאמנות, שאין כל קשר בינן ובין מאבקי כח אדיפאליים סמויים מחד; ולא מסומן בהן בקווים גסים מקומה החסר של האשה כמושא תשוקה משותף מאידך. במובן זה, הסרט נמצא כולו מחוץ לספירה של עולם התרבות האמריקאי, וגם מחוץ לחוויה הגברית הישראלי, על תפישת הגבריות האלימה שבה. זה בדיוק מה שהופך אותו לסרט חינני ורענן.

גיבורו של "החבר הכי טוב שלי" הוא פרנסואה (דניאל אוטיי), סוחר עתיקות פריזאי קר וחלקלק כדג, שלאחר שהיה נוכח בלוויה עגומה וחסרת משתתפים קונה בפרץ נדיר של תשוקה כד יווני עתיק ויקר ביותר המהלל את ערכה של החברות. בארוחה עם שותפתו לעסק (ג'ולי גאייה) ועם מכרים נוספים, האירועים הנ"ל מובילים לשיחה לא-נעימה בה פרנסואה מגלה כי כולם חושבים אותו לאדם בלתי נעים במיוחד, ושאין לו חבר בעולם. בניסיון נואש להוכיח את ההיפך, פרנסואה מתערב על הכד עם שותפתו לעסק, בטענה כי הוא יוכל להמציא בפניה את החבר הכי טוב שלו בתוך עשרה ימים. בימים הבאים פרנסואה מחפש נואשות אחר חבר, ולו אחד, ובצר לו פונה אל נהג מונית סימפטי וחברותי במיוחד (דני בון) בתקווה כי זה יוכל ללמד אותו לעשות חברים. במהרה השניים הופכים לחברים בעצמם, עד שאופיו הקשה של פרנסואה, וההתערבות שערך, מאיימים לפרק את החבילה.

למרות שהסרט מתויק תחת הכותרת "קומדיה צרפתית", ההומור שבו רק מרומז, ומפנה מקום נרחב לדרמה. סביר להניח שהגדרתו כקומדיה נועדה להתמודד עם העלילה האבסורדית, ואף ילדותית לעיתים, שבה מנסה גבר מבוגר למצוא חבר תוך שבוע וחצי על מנת שיזכה בהתערבות. הטון הרגשי של הסרט, לעומת זאת, מעודן יותר, והוא מה שהופך אותו לסרט מוצלח. יכולתם המרשימה של השחקנים הראשיים, אוטיי ובון, מסייעת ליצירת נפח בדמויות, שבידי אחרים היו הופכות לקריקטורות קומיות בינוניות. סביר להניח שגם לבמאי, פטריס לקונט, יש יד בכך, מאחר ויצר בעבר סרטים עדינים ופואטיים כ"זרים אינטימיים" ו"האיש מהרכבת". למרות שהצבעים הקומיים של הסרט דלים למדי, ולעיתים אף פוגעים בתמונה הכוללת, הגוונים האחרים שלו רעננים ובוהקים, ומחפים על כך ביד נדיבה.