כמה זה בדולצ'ים?

לכאורה, למדינות לא אמורות להיות בעיות כספיות. אם חסר להן כסף (לדברים שוליים כמו חינוך או רווחה, למשל), הן פשוט יכולות להדפיס עוד. בעולם מושלם, דיאלוג במשרד האוצר צריך להישמע כך:
- "אדוני שר האוצר, אין ברירה, אנו חייבים לשלם משכורות נורמליות למורים."
- "מה הבעיה? תדפיסו עוד מיליארד! לא, עוד שניים! וגם תביאו לי עוד בורקס! וגם תפתחו מחדש את משרד הדתות!"

למעשה, כפי שיודע כל סטודנט שנה א' לכלכלה, זה ייגמר בבכי. הכסף הוא אשליה. העושר של המדינה מצוי בנכסים החומריים והאנושיים שלה, שאותם הכסף רק מייצג. אם בבית הדפוס הממשלתי ידפיסו עוד שטרות, המדינה לא תתעשר, הדבר היחיד שיקרה הוא שהכסף יאבד מערכו. אם דבר כזה קורה במהירות ובפתאומיות, הדבר עלול להוביל לחוסר איזון חברתי ולשפל כלכלי משמעותי, או בקיצור לאסון.

בגרמניה הנאצית, שקמה לא-מעט בזכות אסון כלכלי שכזה, נזכרו באינפלציה שוב בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה. בעוד הגרמנים מצויים על סיפה של תבוסה צבאית מוחצת, ממזרח וממערב גם יחד, עלה הרעיון הנואש לנסות ולמוטט את כלכלת בעלות הברית הנלחמות בהם. הרעיון היה להציף תא השוק העולמי בכמויות עצומות של כסף בריטי ואמריקאי מזויף. המזימה קרמה עור וגידים בעזרת קבוצת אסירים יהודיים-ברובם שנאספו ממחנות ריכוז ואולצו לזייף את השטרות. על בסיס סיפור אמיתי זה, כפי שתועד בזיכרונותיו של אברי (אדולף) ברגר, אחד הניצולים, הופק הסרט האוסטרי המצוין "הזייפנים", זוכה פרס האוסקר לסרט הזר 2008.

הסרט נפתח במונטה-קרלו העגומה בימים שמיד לאחר המלחמה. אדם רזה ומאובק נכנס למלון מהודר. בידיו מצויה מזוודה מלאה דולרים, אתם הוא קונה חליפה חדשה, מתגלח, מסתפר – ונכנס לקזינו להמר. בסוף הערב, הוא מוצא עצמו במיטה עם אישה יפיפייה, הנחרדת לגלות שעל אמת ידו מקועקע מספר של ניצול ממחנה ריכוז. מנקודה זו והלאה נפרש עברו של אותו אדם, סולומון סורוביץ' (קרל מרקוביץ'), שהיה עבריין וזייפן כספים בעולם התחתון של ברלין שלפני המלחמה, ושבמהלכה היה אסיר שנשא על בגדיו גם את המגן דוד הצהוב של היהודים וגם את המשולש הירוק של הפושעים המועדים.

יריב ראוי ל"בופור"

במהלך רוב שנות המלחמה סורוביץ' שורד בזכות יכולת הרישום הוירטואוזית שלו, אותה ניצלו קציני הס.ס לאיורים מלאי שמחת חיים של משפחותיהם, אך בשנת 1944 הוא מועבר בפתאומיות למחנה זקסנהואזן בברלין. שם הוא מגלה שחייו וחיי חבריו תלויים ביכולתו לזייף מאות מיליוני לירות שטרלינג ודולרים באיכות כזו שאפילו הבנק-אוף-אינגלנד והבנק האמריקאי הפרדלי לא יוכלו להבחין בכך. סורוביץ', שורד מקצועי, מנסה לעשות כמיטב יכולתו, ולעיתים אף נדמה שהוא רואה בכך אתגר מקצועי. לעומתו עובד ביחידה אדולף ברגר (אוגוסט דל), אמן דפוס אידיאליסט שנעצר בעקבות הדפסת תעמולה אנטי-נאצית, המנסה להתנגד ולחבל במפעל המלחמתי נאצי, גם אם הדבר יעלה במחיר חייו וחיי כל חבריו.

"הזייפנים" הוא לא סרט חדשני בעשייתו, ולא פורץ דרך בסגנונו. במידה וניתן לקרוא לסרטי שואה ז'אנר, "הזייפנים" הוא סרט הפועל בנאמנות לפי חוקיו, ועושה זאת בצורה מקצועית ומדוייקת. עם זאת, הקפדה זו לא עומדת בעוכריו, ודווקא היא מאפשרת לסיפור המרתק להיפרש ללא הפרעה, ולדילמה המוסרית העומדת במרכזו להתגלות במלא עוצמתה. סיפורם של חבורת היהודים שחייהם תלויים בנכונותם וביכולתם לסייע למזימה מלחמתית נאצית הוא סיפור שלא דורש הרבה מעבר לעצמו. התסריט המהודק, הבימוי המדויק (סטפן רוצוביסקי), והצילום והעריכה הקפדניים משרתים אותו נאמנה.

נוסף על כך, ראוי לציון מיוחד משחקו הנפלא של השחקן הראשי, קרל מרקוביץ'. מרקוביץ' מגלם באופן מאופק את סורוביץ', גיבור הסרט, פושע מקצועי וקשוח שנקלע לסיטואציה שבה יכולת ההישרדות שלו משרתת אותו היטב ("כמו בכל בית כלא" הוא המשפט הראשון אותו אנו שומעים אותו אומר במחנה הריכוז). מרקוביץ' שומר על הבעה קפואה גם אל מול הזוועות הקשות ביותר, אך מאפשר לנו להציץ דרך ניואנסים זעירים וממוקמים היטב גם אל חיי הנפש של הטיפוס הקשוח אותו הוא מגלם. גם אם רובו של עם ישראל קיבל את הפסדו של "בופור" באוסקר כבשורות רעות, ניתן להתנחם בכך שהוא נוצח על ידי יריב קולנועי ראוי.

בנוסף להקרנות הרגילות בבתי הקולנוע, שניים מהניצולים שעל סיפורם מבוסס הסרט, אברי (אדולף) ברגר ואברהם זוננפלד, מצטרפים אל הבמאי שהגיע לשתי הקרנות מיוחדות בישראל: ביום ה-18.03 במוזיאון תל אביב, ולמחרת ביום רביעי ה-19.03 בתיאטרון י-ם. מספר הכרטיסים לקהל הרחב מוגבל.