הצד האפל של הכח

"קפיצת הדרך" הוא מושג הנעוץ בעבר היהודי העתיק, המוזכר לראשונה בתלמוד. משמעותו היא היכולת לקצר מסע ארוך ולעבור אותו כהרף עין, והתלמוד מספר כי יכולת זו הייתה שמורה לבודדים בלבד, למשל לאליעזר, עבדו של אברהם אבינו, שבזכות קפיצת הדרך נמשך מסעה של שיירת הגמלים שלו מארץ ישראל לארם נהריים יום אחד בלבד. הסיפור שבה את דמיונם של הדורות היהודיים הבאים, שסיפרו על יכולת דומה של מקובלים וצדיקים אחרים שהעדיפו לקפוץ את הדרך במחלקה ראשונה, במקום להיטלטל במשך שבועות בעגלה מאובקת כמקובל באותה התקופה.

אותה קפיצת-הדרך גם חזרה והופיעה בהמשך, ואם מתרחקים טיפונת מהיהדות, אחד הביטויים המודרניים שלה הוא בסיפורי פנטזיה ומדע בדיוני (טלפורטציה ובמשמעות רוחנית מעט יותר ב"חולית"). לאחרונה נכתב ספר מד"ב פופולרי בנושא שעובד גם לקולנוע, קוראים לו "ג'אמפר", ואם אחד המקובלים הנ"ל היו הולכים לראות אותו, כבר באמצע הצפייה הם היו קופצים להוליווד, מטילים קללת פולסא-דנורא על המפיק, הבמאי, הכוכב ועל כל מי שקשור באופן ישיר או בעקיפין בהפקה המביכה הזו, וקופצים חזרה לדרוש את עלות הכרטיס בקופה.

"ג'אמפר" מספר על תיכוניסט צעיר שמגלה שיש לו יכולת להעתיק את מקומו לכל מקום שהוא רוצה על כדור הארץ. מיד עם גילוי היכולת החדשה הוא מנצל אותה להיעלם מביתו ומהעיירה בה נולד, על מנת לחיות חיים של חופש ושל הנאה, בעזרת כמה מיליוני דולרים במזומן, אותם שלף מכספת בנק שנקרתה בדרכו.

לאחר כמה שנים, אנו פוגשים את הבחור שוב, כאיש צעיר (היידן כריסטיאנסן, "מלחמת הכוכבים") המנסה להתחבר בחזרה לשורשים ולפגוש את אהובת נעוריו (רייצ'ל בילסון). לרוע מזלו, דרכו מצטלבת עם גבר עצבני (סמואל ל. ג'קסון), נציגו של ארגון סודי עתיק יומין, ששם לו למטרה לחסל את הג'אמפר שלנו ואת בני מינו. למזלו הטוב, הוא גם נתקל בג'אמפר אחר (ג'יימי בל, "בילי אליוט"), שעוזר לו להבין את כוחו ולברוח מהרעים.

"ג'אמפר" נראה, מרגיש ומריח כמו תבשיל שנרקח במעבדה של אנשי שיווק ומכירות הוליוודיים. הסרט מכיל את כל המרכיבים של סרטים שהצליחו קופתית בשנים האחרונות: טינאייג'רים מתוסכלים? יש. כוחות על? יש. אפקטים מיוחדים? יש. סיפור אהבה רדוד? יש. אגודה סודית מטופשת מימי הביניים? יש. סמואל ל. ג'קסון עצבני? יש. רמזים בעובי פיל לסרט המשך? יש.

הדבר היחיד שחסר בעסק המפוקפק הזה הוא נשמה. כשנותנים לוועדת אנשי שיווק לבשל תקריב במקום לתת את המשימה לשף מיומן, מה שמקבלים על הצלחת יתאים למאכל עיזים, וגם זה לא בטוח. "ג'אמפר" מצליח להיות רדוד, משעמם ומביך לכל אורכו, ללא סצינה מרגשת אחת לרפואה. אורכו של הסרט הוא 88 דקות בלבד (כולל כתוביות), בניגוד ל-120 דקות המקובלות בבלוקבסטרים הוליוודים בני ימינו. הדבר מרמז על כך שגם יוצריו היו מודעים לאסון שיש להם בידיים, וניסו לקצר אותו ככל האפשר. בפראפרזה על הבדיחה הפולנית העתיקה, גם נותנים לנו רעל, וגם מגישים אותו במנה קטנה.